פרקי משה על אבות ג:יז

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין חכמה אין יראה וכו'. הן אמת המפרשים הנגשים לבאר המשנה הזאת נתחלפו מאד בפירושה, וקרה להם כל הבלבול וההתחלפות ביניהם, מצד חלוף הבנת כוונת המלות, אשר בהם כלולה הכונה. והנה הרמב"ם ז"ל לא ביאר רק מלות דעת ובינה, ואמר דרך כללות, שכוונת התנא בכפל הזה בכולם הוא, שכל אחד משניהם מועיל במציאות האחרת, ואם תעדר אחד מהם, לא תועיל האחרת. והוא הפירוש הנכון והאמיתי דרך כללות בכולם יחד. אך אמנם לדעת כונת התנא בפרטות בכלם, עם שקצתם האריכו למעניתם, אנחנו נקצר בביאור הכונה לבד, כמשפטינו בביאורנו זה.

ואומר כי הנה שם התורה הנאמר פה, הוא נאמר ביחוד על האמונות המקובלות האמתיות ועל המצות, וביחוד השמעיות, ודרך ארץ הוא שם כולל כל הדברים הצריכים לקיום הקבוץ המדיני, והם הדברים הנכללים בהנהגת המדינה, ובכללם כל המצוות אשר קראום הקדמונים מצות שכליות, שהשכל יחייב אותם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הו' משמונה פרקיו בהקדמתו למסכתא הזאת, והוא הנכלל כולו במלת דרך ארץ כפי משמעותה, שהוא דרך כל הארץ להתנהג כפי השכל, כמו שהוא בהנהגת המדינות.

ואמר ראשונה דרך כללות, כי אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה וכו', ואין כוונתו לרשום בזה אופן השגת התורה או הדרך ארץ, כי לא נחית לזה כלל, רק רצה על הקיום וההעמדה, לקיים מה שנאמר מפי כל החכמים הקודמים, לקיום הטוב במה שהוא טוב, והרחקת הרע, אשר הוא תלוי באמת בשלמות העיון והמעשה גם יחד. ואמר כי אם אין תורה אלהית מקובלת מפורסמת לאמיתית, לא יתקיים הקבוץ במצוות השכליות, כי הם יבקשו טעמים כפי השכל לקיום הטעות, אך כאשר יבואו בתורה הדברים מבוארים, ויונחו לאמתיים בלתי פקפוק וערעור כלל, אז יתקיים הקבוץ על נכון, והאדם הפרטי ימצא בו הדרך ארץ וקיום המצוות השכליות, כאשר יהיו אצלו האמונות האמיתיות, וכל המצוות אשר באו בתורה, וכאשר ידע שאין להרהר בכל הכתוב בה, אז ישתלם בדרכי השכל, ומה גם בתקות השכר הרוחני המיועד בתורה, המקווה אחר המות. וכן אם לא יהיה שלם בדרך ארץ, והם המצוות השכליות, לא תתקיים התורה, כי אם לא ירגיל עצמו להתרחק מהגנות אשר יחייבם השכל, לא ישפוט על טוביותם כפי השכל הישר, אשר הוא סבת קיום התורה באמת. ולהיות שניהם צריכים לקיום שלמות האדם, ואי לא הא לא קימא הא, והא בהא תליא, על כן כפל הענין, לרמוז אל צורך שניהם יחד, והם אור התורה ואור השכל, שיש באמת צורך גדול לשניהם בהשגת הטוב וקיומו, אשר על כן הונחו בכל הגוים והעמים דתות בדויות, אשר קבלום עליהם לאלהיות, זולת הנהגות הפילוסופים והחכמים בדברם הנאותים לקיום אישי הקבוץ, כי זולת שניהם לא יתקיים הקבוץ על נכון.

ואמנם מה שלקח התנא הדבר בדרך שולליי ולא חיוביי, הטעם מבואר בעצמו. כי לא נשפוט על הכל מצד החלק, ועל כן לא נאמר שאם יש שם תורה ויהיה חלק ממנה, שנשפוט ממציאות חלק התורה שימצא שם דרך ארץ, וכן ממציאות חלק הדרך ארץ, שימצא באדם מה, לא נשפוט שימצא בו תורה, כי יצא המשפט מעוקל. ואין לאומר שיאמר שיקח לשון חיובי, ותהיה כונתו באומרו שאם יש תורה יש דרך ארץ, כאלו אמר שאם יש שם שלמות התורה כולה יהיה שם דרך ארץ, כי זה היה באמת מאמר בטל, כי שלמות התורה לא יוקף בגדר, כל שכן שלא יתכן שיכיר וידע שום אדם אנא ימצא שלמות כל התורה כולה, כי צריך עדן ועדנין להשגתה ולהכרתה וזה מבואר.

אשר על כן תפס לשון שולליי, ורצה בו, כי מי שיעדר ממנו חלק מהתורה הצריך להשגת שלמותו, אשר בזה יקרא נעדר מהתורה, הנה זה יהיה נעדר מדרך ארץ, וכן בהעדר חלק מהדרך ארץ הצריך לו, נשפוט בצדק שנעדר ממנו שלמות הכל, וזה מבואר למבין, והוא טעם כולל לכולם, שלא היה יכול לומר אותו בלשון חיובי כמדובר.

ומה שאמר עוד שאם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה, וכן אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת, הם טעם לגזרתו הראשונה שאמר, שאם אין תורה אין דרך ארץ, וזה מבואר באר היטב למביני המלות הללו, כפי מה שנתבאר בחכמה המדינית, ואנחנו הארכנו הביאור בהם במאמר הששי מספר פני משה בביאור המעלות השכליות, ונתבאר באמת שהחכמה והדעת הם מעלות השכל העיוני. כי הדעת הוא המושג אחר המושכלות הראשונות וההקדמות המפורסמות, והחכמה הוא הנודע אחר העיון מהדעות, כמו שנתבאר שם. ואמנם הבינה, והיא הנקראת גם כן תבונה, הנה היא ממעלות השכל המעשי, והיא המעלה אשר בה יישיר השכל אל המעשים הטובים והנאותים, וכן היראה, עם שאיננה מהמעלות השכליות אשר הניחו בחכמת המדות, הנה היא מעלה גדולה להרחקת המעשים הרעים, אשר בה ישפוט השכל על גנות הדברים הרעים והמגונים.

ולהיות כוונת התנא לומר ששלמות המעשה הוא סבת קיום שלמות העיון, וכן שלמות העיון הוא סבת קיום שלמות המעשה כנזכר, על כן אמר ראשונה, דרך כללות אם אין תורה שהוא כללות שלמות השכל העיוני בייחוד, אין דרך ארץ, שהוא כללות שלמות השכל המעשי ביחוד וכן להפך. ואחר שביאר אותו דרך כללות בשניהם, באומרו אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה כנז' ביאר הענין בחלקיו, כי היראה והבינה הם חלקי הדרך ארץ, שהיא אצל המעשה, שהיראה היא להרחקת המעשים הרעים, והבינה היא להשגת המעשים הטובים, וכן דעת והחכמה הם חלקי התורה ביחוד, ואמר, שאם אין חכמה אין יראה, והוא מבואר הטעם כי החכמה היא הפלגת השקידה על הלמוד והעיון, והיא שלמות אחרון בשכל העיוני, אשר על כן כדי שיהיה האדם שוקד בחכמה ויהיה שלם בה, צריך שיזהר וישמר מכל דבר רע, כי התאוה אל הרע והגנות לא יניח השכל שיהיה שוקד על הלמוד, ובכן הטיב התנא אשר דבר, כי אם אין שם יראה שהיא סבת הרחקתו מכל דבר רע, אי אפשר שתתקיים החכמה, וכן אם אין שם חכמה אמיתית שהיא סבת קיום המעשה בהכרת האמת בדברים האלהיים, אשר על כן ישפוט בקיום וחוזק, שראוי לעבוד את השם ית' ולא לזולתו, אין יראה, כי היא סבת קיום המעשה באמת, בהיותה סבת קיום היראה, כי כפי מה שתגדל החכמה בדברים האלהיים, תגדל היראה מלפניו ית'. וז"א אם אין חכמה אין יראה.

ואמר שאם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת, וביאור הדבר הזה כך הוא. בהיות שהדעת הוא קודם בטבע ובלמוד אל החכמה, כי כמו שהדעת מושגת מהמושכלות הראשונות, כן החכמה היא המושגת מדעות רבות, כמו שאמרנו, ועל כן בתחלת השגת שלמות השכל העיוני והמעשי, הנה לקיום שלמות הדעות והשגתם, לא יספיק שתמצא שם היראה להרחקת המעשים הרעים, רק צריך שתמצא שם תבונה לפעול בה המעשים הטובים, ויעסוק האדם אחר כך בשלמות השכל המעשי, ועל כן אם אין בינה לפעול הטוב אין דעת, וכן אם אין דעת, להכרת הטוב ושלמות השכל, לא יתקיים המעשה. אך כאשר יהיה האדם שלם בדעות, תצטרך לו היראה להתרחק מאד מהתאוה ומכל דבר רע כמדובר, כדי שיהיה שוקד על דלתות למודו יום יום כאמור. ומשתים אלה נתבארה הגזרה הא' הכוללת, שאם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה כמדובר.

ואחר שביאר הגזרה הראשונה בשני חלקיה כנזכר, ביאר עוד גזרה אחרת בתורה עצמה, באומרו אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח, והוא, כי אחר שביאר התורה בכל חלקיה, שהיא כוללת החכמה והדעת, אשר בה ימצא הדרך ארץ הכולל היראה והבינה, אמר, שאם יהיה האדם נטרד תמיד בבקשת מזונותיו, שהוא פרנסת הגוף, אשר א"א להחיות ולהתקיים בלתו, הנה בזה האופן א"א שתתקיים התורה בכללה, כי אם הנפש תהיה נטרדת בקיום הגוף, לא תעסוק בשלמותה כלל, על כן גזר אומר שאם אין קמח והוא מזון הגוף אין תורה, שהוא מזון הנפש. וכן אם אין שם מזון הנפש, הנה הגוף כמאן דליתיה, כמאמר רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, ואם אין שם מזון הגוף, כי הקמח הוא מזון המדבר, ואם אין באדם שלמות התורה, נמשל כבהמות נדמו, ובהיותו כבהמות השדה וחיתו יער, אין ראוי שיהיה נזון בקמח, וז"א אם אין תורה אין קמח וכו', ועל כן לא נסמכה גזרה זאת אל הראשונה, בהיותם שניהם על התורה, יען ביאר הראשונה בכל חלקיה, ואחר כך ביאר גזרה אחרת בתורה עצמה כמדובר. ועם זה יתישבו דבריו על נכון.

ואחר אשר ביאר שהתורה והדרך ארץ שהוא שלמות השכל העיוני והמעשי בהצמדם יחד, יתמלא בית שלמות הנפש כולו אורה, ובהעדר אחד מהם יעדר האחר, נעתק לבאר היחס הראוי שימצא בשני החלקים הנז', לקיום השלמות אשר הוא התכלית המכוון כמו שהוכחנו, שכל כונת התנא השלם הזה הוא לבאר סבות קיום השלמות, ולא אופן השגתו, ובכן אמר שאחר שהוכיח שהמעשה והעיון צריך שימצאו בשלם יחד, לקיום שלמותו בנפשו, הנה צריך שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו, כדי שיהיה קיים בשלמות, שכל רוחות התאוות והכחות הגשמיות אינם זזים אותו ממקומו, וזה כי מי שמעשיו מרובים מחכמתו, יהיה תכליתו האהבה אליו ית' לעובדו בלבב שלם, ובכן יצדק בו מאמר הנביא שאמר והיה כעץ שתול על מים, כי המים הם כנוי אל האהבה אליו ית', שהיא המחזקת אילן השלמות בכל חלקיו ושרשיו, הם העבודה בכל המעשים הנאותים לעבודתו, והוא משל נפלא מאד למי שמעשיו מרובים מחכמתו, שהם העיקר אצלו בשלמות, שזה יורה שתכליתו האהבה כנז', ובכן יצדק בו הכתוב הנז' והיה כעץ שתול על מים וכו', שהביאו למשל הבוטח בה'.

אך כאשר יהיה תכליתו החכמה לבד, ויהיה המעשה טפל אצלו, הנה זה לא שם תכליתו האהבה, רק הידיעה מצד עצמה, וזו הוראה שאין בטחונו בשי"ת, אלא שבוטח באדם, שאם היה בוטח בה', היה שם תכליתו לעובדו ולאהבה אליו ית'. ובכן יצדק בו שדומה לאילן, שענפיו מרובים ושרשיו מועטין, כי בנקל יתפתה מרוחות התאוות והכחות הגשמיות, אחר שאינו מושרש על הכוונה הנכונה לאהבה את ה' אלהיו ולדבקה בו וכו'. על כן סמך לזה המשל הנפלא הזה, שהוא תוספת ביאור למה שקדם בסבות קיום השלמות, אשר על כן אמר הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה וכו', כי בכל מקום שאומר הוא היה אומר הוא תוספת ביאור מאמרו הקודם, כמו שביארנו בכל מקום כיוצא בו, ונכון הוא. וכל המשל מבואר באר היטב בשני חלקיו, ונשלם המשל בפסוק שאמר שהעץ השתול על מי האהבה כנז', מלבד היות שרשיו מרובין ואין כל רוחות התאוות מזיזין אותו ממקומו, שהוא הרחקת הרעות, הנה זולת הרחקת הרע הנמשך מהאהבה אליו ית', ימשך ההתקרבות אל הטוב, שהוא פרי הנפש, והוא השלמות. על כן השלים המשל באומרו ולא ימיש מעשות פרי, כי כאשר יהיו מעשיו מרובים מחכמתו, תהיה החכמה קיימת, וכן המעשה, באופן שכל אילן השלמות יהיה קיים בכל חלקיו, ועשה פרי למעלה, והוא מבואר ההמשל בכל חלקיו.