פרקי משה על אבות ג:טז

והתחיל במאמרו השלישי, באומרו הוא היה אומר הכל נתון בערבון, ומצודה פרושה וכו' עד סוף המשנה. והכוונה בו לרשום השכר המקווה לעולם הבא, בהרחבת ביאור הבחירה והרצון שהם סמוכים לעד לעולם, בביאור אופן ההשגחה האלהית במשל נפלא מאד, מסכים מכל צד, ונאות להישיר האדם אל הטוב במה שהוא טוב, ולהרחיקו מן העבירה ומכל דבר רע, שהיא הכוונה הכוללת בכל הפרק הזה כמדובר.

אמר ראשונה שהכל נתון בערבון, וזה אפשר שיתפרש בשני פנים, אם שנאמר שהכל נתון בערבון, רוצה לומר, שכל דברי העולם הזה וכל הטובות המושגות לאדם בו, הכל נתן מאתו ית' בערבון, רוצה לומר, שנותנין לו הטובות לזמן, באופן שיהיה ערב תמיד לפרוע חובו בכל עת שיתבעו אותו הגבאין ממנו. והיותר נכון אצלי הוא, שמלת ערבון הוא משכון כמשמעו, והכוונה כי כל מה שנתון לו לאדם בעולם הזה מהטובות הזמניות, הכל הוא נתון מאתו ית' בערבון טוב, והוא הנפש אשר בידו נפש כל חי בערבון, ואם לא יפרע אדם חובו, הוא ית' יתפרע מהערבון והמשכון שהיא הנפש, אשר על כן ראוי שישער זה האדם, כשבאים עליו הטובות הזמניות, לפרוע חובו, פן יפסד הערבון ששוה יותר מהסחורות שנותנין לו לאין תכלית, ואם הוא מוציא הטובות ההם כפי מה שצוה עליו הבעל חוב, שהוא השם ית', ככתוב בתורתו ומקיים מצוותיו, הנה הוא פורע חובו, ויהיה הערבון נשמר תכלית השמור הטוב בידו ית'.

ואמר עוד שמצודה פרושה על כל החיים, והוא משל אל המקרים הסובבים עלינו בתמידות, שהיא מצודה פרושה על כל באי עולם, שהם כדגים שנאחזים במצודה כמאמר שהע"ה. וראוי לדקדק במשל הנפלא הזה, שלא אמר שכל החיים נאחזים במצודה, רק אמר שהמצודה היא פרושה על החיים, וטוב לפני ה' ימלט ממנה, כי השלם אינו נופל תחת מקרי הזמן, עם היות מצודתם פרושה על כללות בני אדם, אך אמנה הרשעים בנפשותם והמטים עקלקלותם ילכדו בה.

ובשני הדברים הראשונים האלה נתבאר כל המשל בכללות, בביאור הטובות הזמניות, איך יגיעו לבני אדם מפאת ההשגחה והפרעון, מהם במקרי הזמן ותולדותיו, ומכאן ואילך ביאר כל המשל בכל פרטי חלקיו, והחלק הראשון הוא, שהעולם הזה עם הטובות הזמניות המושגות בו הוא כחנות פתוחה, כי העולם הוא דומה לחנות והיא פתוחה לרוחה, כי כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אך אמנה אמונה אומן החנוני, שהוא השם ית', הוא מקיף תמיד, והוא כינוי אל השגחתו הנפלאה, שהוא מקיף על כל פרטי המעשים כולם, וצפוני טמוני כל בוחן לבות וכליות, אשר כל זה נכלל במלת מקיף, והוא משל החנוני, שאינו עומד במקום אחד מיוחד, שאפשר שיגנבו סחורתו ממקום אחר, כי השם ית' איננו כן, רק מקיף בכל צדדי החנות וצדי צדדים, באופן שלא יעלם ממנו שום מקום שלא יקיפוהו, שהוא משל מסכים להשגחתו הפרטית בכל פרטי מעשי האדם, ואם פי' הכל נתון בערבון יהיה כפי פירושנו השני, מלשון משכון, יהיה פי' והחנוני מקיף, שנותן בהקפה לזמן, שאינו גובה חובו לאלתר, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל, ויהיה מסכים גם כן אל הכוונה, וזה, כי ראשונה אמר שהכל נתון בערבון, ולא אמר שהחנוני נותן בערבון, כי החנוני, והוא השם ית', אינו לוקח הערבון מהאדם, כשנותן לו הטובות הזמניות הנז', רק נותן אותם לו בהקפה לזמן, אך הערבון הוא נתון אצלו, אשר בידו נפש כל חי, כמו שביארנו, ועל כן לא אמר והחנוני מקיף בערבון, וכן לעיל לא אמר והכל נותנין בערבון, כי אין הנתינה בשעת הנתינה על הערבון, רק שהערבון, והיא נפש הלוקח, נתונה בידו, ונמצא כל מה שנתון לאדם, שהוא בערבון, אבל אופן הנתינה היא בהקפה, וזהו החנוני מקיף וכו', והוא דקדוק נכון.

והשלים המשל באומרו שהפנקס פתוחה והיד כותבת, והוא ע"ד שדרז"ל על פסוק ביד כל אדם יחתום וכו', ועל כן לא אמר והחנוני כותב, רק והיד סתם, שהאיש אשר עליו הנמשל הוא הכותב חובותיו, והפנקס פתוחה לכל היד הכותבת, כי יד כל אדם יחתום בו חובה כנז', וענין החוב הנכתב הוא, כי אלה הטובות הזמניות הנתונות לאדם בערבון, הנה הלוקח אותם ומוציא אותם אל הדברים הטובים והראויים, לא נשאר חוב עליו, כי כבר פרע לבעל חובו, אך המוציא אותם בדברים רעים ובדברים בלתי ראויים, הנה זה הוא החייב אל הנותן, ונכתב חובו בפנקס ההוא.

ואמר עוד שכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, והוא קיום הבחירה אשר זכר למעלה, שהרשות נתונה, ובכן כל הרוצה לעשות מעשים רעים הוא הלווה, והלוקח מהחנות, וזקפן עליו במלוה כאשר יוציא אותה בדברים בלתי ראויים, אשר עליו החוב עד יחזור בתשובה, ויפרע חובו, ויעבירהו מספר הזכרונות, וזה כלו ביאור מה שנאמר למעלה הכל נתון בערבון, אלא שפירש פרטי המשא ומתן.

ואמר שעם היות שביד האדם נתנה הבחירה לבחור בטוב או ברע, אלא שפועל הרע הוא שנשאר חייב, והוא אשר נאמר עליו לווה רשע ולא ישלם, הנה לא יחשוב האדם שהכל הוא על צד הקרי וההזדמן, ושאם לא יפרע הוא חובו מעצמו שלא יתפרעו ממנו, כי הנה הגבאים מחזירין תמיד בכל יום ונפרעים מן האדם. והוא פירוש מה שנאמר למעלה, שמצודה פרושה על כל החיים וכו'. והנה מ"ש שהגזברין, והם שלוחי ההשגחה בשמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה, כי כלם הם משרתיו עושי דברו, הם נפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, רוצה לומר, שמביאים ייסורין לצדיקים, ונותנים שלוה לרשעים, כי בזה נפרעים משניהם, כי נפרעים מן הצדיקים על קצת עונות שעשו, כדי שישארו נקיים לעולם הבא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומאלה נפרעין שלא מדעתם, מפני שהם סבת בטול תורה, על דרך שאמרו לאותו שלם חביבין עליך ייסורין, והשיב לא הן ולא שכרן וכו', ונפרעים מן הרשעים במה שעוזבים טובם בידם, ובזה נפרעים מהם מדעתם, כי אם היה לו איזה זכות מצד איזו מצוה שעשו, מקבלים פה שכרם, והוא להתפרע מהם מכל חטאתם בעולם הבא, ונמצא שבמה שעוזבים אותם בהצלחתם ושלותם, נפרעים שלוחי ההשגחה מהם מדעתם שהם שמחים בזה, ועל מאי דסליק מיניה, והוא שלות הרשעים, שיש לאומר שיאמר שאין רצון יוצרם שתנתן טוב לרשעים, בהיותם הם פועלים הרע, כי בזה נמצא היותם חוטאים נשכרים, לזה השיב שיש להם על מה שיסמוכו בזה, והוא מה שנותנים להם עונשם בעולם הבא בהחלט, כי על זה הם סומכים. ועל ייסורי הצדיקים, שיש לאומר שיאמר שהוא עול שישולם להם רעה תחת טובה, אמר והדין דין אמת.

ואפשר שמה שאמר שנפרעים מבני אדם מדעתם, הוא על ייסורי הצדיקים, שהם שמחים בייסורים כשאין בהם ביטול תורה, ומה שאמר ושלא מדעתן, הוא על הרעות והייסורין הבאים על הרשעים שבועטין בהם, והם שלא מדעתן, ועל שניהם יחד אמר שיש להם על מה שיסמוכו, כי הטעם ברור ונכון להם בחכמת בוראם.

וביאר כללות הנמשל באומרו שהכל מתוקן לסעודה, יר', כל עניני העולם הזה והטובות הזמניות ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן, אף על פי שיראה בהם לפנים ולכאורה, רוע הסדר והעדר ההשגחה, הכל הוא מתוקן ומסודר כפי הראוי להשגת סעודת השלמות והתענוג הרוחני לעולם הבא, והיא סעודת חמדת הנשמות הטהורות המתענגות בעולם הבא מזיו כבודו והודו ית' מבלי שפה. וז"א והכל מתוקן לסעודה, כאלו אמר שכל הנז' לעיל, הנה תקונו על האופן הנז' בכל פרטיו, והנהגת שלוחי ההשגחה האלהית בהם, הכל הוא מתוקן ומסודר לסעודה לעולם הבא. אשר על כן ראוי לאדם להזדרז ולהשתדל לילה ויום להשגת השלמות, ולהשמר מהטעות בהתעוררות חזק נגד התאוות, בציירו כל הדברים היקרים האלה הנרמזים במשל הנפלא הזה, כי זה כל האדם.