פרקי משה על אבות ג:יג

רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר וכו'. אחר אשר הונחו מאמרי השלמים האלה, בפרק הזה, על תכלית סדורם, בהנחת הדברים המרחיקים את האדם מהעבירות, וסבת ההתקרבות אליהם, מהם, כפי רוע הכנתם, ומהם, בהפסד הקנינים הטובים, לבלתי יכולת וחולשת שכלם להתגבר על יצרם ישתרר עליו גם השתרר, הונח מאמר השלם הזה, כי כל דבריו האמת והצדק, ובכלל דבריו דברי כל החכמים אשר קדמוהו, והוא ביאר כל הדרוש המכוון בפ' כולו בג' מאמריו אלה הנחמדים מזהב ומפז רב, כי הוא ביאר כל הדרוש בחולאי הנפש וסבת נטיית האדם אל התאוות, והדרך הנכון בתקונם, וקודם שאבא לבאר פרטי מאמריו, אבאר הכוונה הכוללת והקשר בשלשתם, ואחר כך אבאר המכוון הפרטי בכל אחד מהם, ואומר, כי נכללו בשלשה המאמרי' שלשה גבולים, והם תחלת תהלת ההבנה והידיעה מצד הנפש המהוללה, וסוף ותכלית השכר והעונש, והגבול האמצעי בעשיית המעשים הנאותים.

וראשונה הניח הגבול האמצעי, שהוא הנפעל, באומרו שחוק וקלות ראש וכו' עד סייג לחכמה שתיקה, ובו כלל סבת התקרבות האדם אל העבירות, בטבע החומר ממקבת בור העפריות אשר ממנו הורכב, והדרך המביא לתקון המעות הזה, ואחר כך הניח הגבול הראשון, והיא הכנת הנפש מצד הממציא אותה ומצד עצמה, ומצד הכלי והאמצעי אשר לה, להשגת השלמות שהיא התורה, בביאור הבחירה והרצון בה מצד עצמה, אשר הוא גם כן מענין בנין קנין הכנתה, והוא הנרצה באומרו הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' עד והכל לפי רוב המעשה, שהוא מאמרו השני, ואחר כך הניח הגבול השלישי, והוא רושם השכר והעונש הנתן לאדם כפי מעשיו. ותכליתו בעולם הנשמות, אשר בביאור השלשה גבולים כולם, יתבאר, שראוי לאדם להזדרז ולהשתדל להתרחק ולהסתלק מן העבירות, שהוא המכוון בכל הפרק, אם מצד טבע חומרו שנוטה בטבע אל המוחשות בהיות לאל ידו לתקנו, והוא הגבול הראשון, ואם מצד טוב הכנתו מצדו, ומצד הממציא אותו, ומצד הכלי שנתן לו להוציא שכלו מן הכח אל הפועל, ובחירתו ההחלטית לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא הגבול השני, ואם מצד השכר המקווה על הטוב והעונש על הרע, שאין כל דבר נעלם מהסבה הראשונה המשגיח בכל פרטי מעשיו, והוא הגבול השלישי כמו שיתבאר.

ואחר אשר ביארנו כונת זה השלם הכוללת, וקשר אמריו עם קשר כונתו לכונת מאמרי השלמים אשר הונחו ראשונה, נבוא לביאור פרטי מאמריו וגזרותיו אחת אחת, ויען ראיתי דרך הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה הזאת, שהיא קצרה וארוכה, ערוכה בכל ושמורה ליודעי דעת ומביני מדע, ודרך שאר המפרשים ארוכה מארץ מדה וקצרה להשגת האמת ממי שאמרה, על כן אבחר בה הדרך האמצעי, כדרכי ימתק לחכי בכל ביאורי זה, לעמוד על הבנת כונת הדברים הנאמרים באמת, ואת היותר החרמתי, ידי למו פי שמתי, נאלמתי דומיה.

בתחלת תהלת המאמר הראשון הניח זה השלם סבת חבת האדם אל התאוות, והמביא אליהם, לבקש הדרך לתקן את אשר עותו רוע ההכנה הזאת ורפואתה, והוא אומרו שחוק וקלות ראש מרגילים לאדם לערוה, והם שתי הכחות הנכללות בכח המרגיש, אשר ביארם הפילוסוף בספר המדות, ואנחנו הרחבנו שם הביאור בכל פרטי חלקיהן, והם הכח התאווני הנרמז בשם שחוק, והכעסני הנרמז בשם קלות ראש, כי הכעס יולד מהמהירות וקלות הפעולות, כנודע, והוא אשר קראו קלות ראש, ואמר שאלה השתי כחות הם המביאים לאדם לכל הגנות והפחיתות הנמצא בו, ולקח מלת ערוה על כל העבירות, שכל דבר רע חרפה היא לנו, וערוה יקרא בכל מקום.

והנה להיות שר' ישמעאל כלל כל הטוב בסיום דבריו במלת שמחה, ע"ד שאמר שלמה ע"ה ושבחתי אני את השמחה כו', כלל זה השלם כל הגנות והפחיתות במלת שחוק, ע"ד שאמר גם כן שלמה הע"ה לשחוק אמרתי מהולל כו', וזה כי השחוק והקלות ראש בלי ספק הם מפאת החומר, והם הוראה לבלתי היותו נכנע אל השכל, כי השכל לא ישפוט לעולם שיהיה השחוק והקלות ראש נבחר בשום זמן, רק הם התעוררות מפאת החומר, ושאין השכל שולט עליו, ועל כן הם מרגילין לערוה, כי מזה יבוא החומר לנטות אחר התאוות כולם במרוצה נמרצת.

ואחר אשר הניח חולי הנפש וסבת ההפסד הניח רפואתו, ולהיות שהחולי יהיה אם בשכל המעשי ואם בשכל העיוני, הניח שלשה דברים לרפואת המעשים הרעים, שהם העיקר אצל החומר, ואחד לרפואת השכל העיוני. והשלשה שהניח לרפואת המעשים כולם, הניחם כמי שמנהיג את הרופא עצמו כאשר יחלה. והנה הדבר הראשון שיצטרך אליו הרופא, הוא הידיעה בדברים המרפים את חוליו, וזה בשימצא אצלו ספר רפואות גנוז אתו של בקי מומחה, אשר לא יחטא בהבנתו, ויתנהג ברפואתו. ועל החלק הזה אמר מסורת סייג לתורה, וזה כי התורה היא ספר רפואת הנפש לנחותינו הדרך, השם נפשנו בחיים הנצחיים, אך צריך להזהר מאד שלא יחטא האדם בהבנתה, אשר על כן הדרך הנכון להשמר מן הטעות היא הקבלה האמיתית, כי שבעים פנים לתורה, והאיש החוטא יגלה פנים בה שלא כהלכה, על כן היה המסורת והקבלה האמיתית סייג נפלא להשמר מן הטעות, על דרך מאמר רז"ל מפי סופרים ולא מפי ספרים, שרצה בזה לרמוז התועלת המגיע משמירת הטעות בהיות הדבר מפי סופרים.

והדבר השני אשר יצטרך הרופא, הוא מציאות התרופות, שהם הכלי והאמצעי להמצאת הרפואה להוציא מן הגוף הלחות הרעות, שהם סבת החולי, וכן היו המעשרות תקון הפזור בממון אצל המעשים הרעים, שהממון הוא הכלי והאמצעי לעשות רע וטוב, ועל כן אמר שהמעשרות, שהוא הרגל פזור הממון בדבר טוב לעבודת השם ית', הוא הסייג הנכון לעושר, להרגיל עצמו לבלתי עשות עמו רק טוב, כי במה שיתן המעשרות, וירגיל עצמו בהם, יתהווה בו קנין טוב בהוצאת הממון, והיא התרופה הנאותה להריק לחות התאוות הרעות, אשר הם מתהוות בהוצאת הממון בענין רע, וכאשר ירגיל עצמו בהוצאת המעשרות, יתקן את אשר עותו.

הדבר השלישי הוא, הנהגת החולה בשעת החולי, עד ישוב הזמן ורפא לו, שלא יאכל הדברים המזיקים, ולא עוד אלא שצריך שיזהר שלא יאכל ברבוי, גם מהדברים שמתיר לו הרופא לאכול, כן ברפואת הנפש צריך שיקדש עצמו במותר לו, כי בזה תחזיר הבריאות במהרה, וז"א נדרים סייג לפרישות, יר', שהנדרים שידור האדם לאסור עליו המותר לו, בדרך סייג והרחקה מהמגונה, הנה זה הוא סייג גדול לשמירת הפרישות והקדושה.

והיה הכלל העולה מכוונת התנא בזה, להיות החומר מעוות מצד עצמו, צריך להתנהג עמו כמו שיעשו עם העצים המעוקמים ומעוותים, שצריך להחזירם אל הצד האחר ההפכיי אל הצד המעוות, כדי שיעמדו באמצע שהוא היושר, כן הדבר הזה, כי להיות השחוק והקלות ראש מרגילין אל הדברים הרעים, על כן צריך לעשות סייגים לפנים משורת הדין, כדי שיבוא האדם אל האמצעי, והיא הדרך הישרה שיבור לו האדם, והוא דקדוק נכון.

ואחר שביאר הסייגים הראויים לבקשת יושר המעשים כולם, כמדובר, הניח סייג אחר, לבקשת הדרך הישרה אצל שלמות השכל העיוני, לתקון המחשבות הרעות והנפסדות, ואמר סייג גדול בחכמה והידיעה, והיא השתיקה, וזה כי בהמצא הסכלות הקניני אצל החכמות, לא יתכן להשיג האמת עד יעדר בהחלט, ויבוא האדם במדרגת הסכלות ההעדרי, ואחר הסכלות ההעדרי יושג קנין שלמות השכל העיוני והידיעות האמיתיות, ועל כן אמר סייג לחכמה שתיקה, והוא הסכלות ההעדרי, והוא כאלו אמר שיזהר מהסכלות הקניני, כי בזה יושג השלמות כנודע, וזולת זה בענין החכמה, בכל מקום שידובר בדברי חכמה, השתיקה היא סייג גדול לשמירה מן הטעות, וכאשר אמר חכם אחד מן החכמים אם הדבור כסף, השתיקה זהב. ואמנם מה שלא אמר שתיקה סייג לחכמה, כמשפט הקודמים, והקדים הנושא אל הנשוא, הוא הכרח למה שאמרנו, כי להיות השלשה סייגים הראשונים אל המעשה, והיה זה לבדו אל החכמה, אמר שהסייג לחכמה היא השתיקה, כאלו גלה בזה היות הקודמים אצל המעשה, וכאלו אמר אלה הנזכרים הם סייגים למעשה, אך הסייג לחכמה היא השתיקה, והוא דקדוק אמיתי ונכון.