פרקי משה על אבות ב:טז

ולהיות שנראים שני הפכים, שיהיה בעל הבית דוחק כאלו מכריח את השכיר בפעולתו, מצד חיוב גמור, כעבד ישאף צל, ושיתן לו שכר הרבה כאלו הוא בן חורין על כן סמך לזה מאמרו השני, שאמר לא עליך המלאכה לגמור , יר', שני הדברים גם יחד הם אמתיים, כי לא עליך המלאכה לגמור, כלומר, אינה מוטלת עליך בחיוב לגמור, כשכיר שנותנים לו שכר קצוב על מלאכה קצובה, שצריך שיגמור אותה, איננו כן, שהרי השם ית' נתן לאדם בחירה ורצון לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואיננו מוכרח במעשיו, אך איננו בן חורין בהחלט, כי לכך נוצר כמדובר, וז"א ולא אתה בן חורין להפטר.

והנה שתי ההנחות האלה נראים הפכיות לפי הנראה, עם שלפי האמת אינם הפכיות, כי החיוב איננו חיוב, אך הוא בחיריי בפרטי מעשיו, ואם לא יבחר בטוב, יהיה נענש מפאת ההשגחה, ותהיה התולדה על פי השתי הנחות הנזכרות, שאם למד האדם תורה הרבה נותנין לו שכר הרבה, אחר שבחר בה בבחירה שלמה, ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו, כלומר, לפי רבוי פעולתו לא יחסר השכר בשום צד. וביאר הטעם למה בעל הבית דוחק, והוא להיות שהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם, ובהיות שאין לו לאדם זמן אחר להשגת השלמות, רק בעודו בחיים הגשמיים חייתו, על כן בעל הבית דוחק, והוא אומרו ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, כלומר, דע שמתן שכרן של צדיקים הוא לעתיד לבוא, כי שם נתן להם השכר, עם היות שכרם אתם בעולם הזה, על כן אמר שמתן שכרן לעתיד לבא, ולא אמר ודע ששכרן של צדיקים לעתיד לבא, כי הוא כאלו אמר שהשכר עם היותו ראוי ומתחייב מצד פעולתם בעולם הזה איננו נתן רק לעתיד לבא, והוא שמור לבעליו לעולם הבא בעולם הנשמות, אשר שם הסתרים גלויים והכל צפוי וכו'. הנה זהו הפירוש לפי דעתי מתישב בדברי רבי טרפון, בהיות דבריו הראשונים בדרך משל וחידה.

אך אמנם אם איננו משל, רק הנמשל עצמו, יהיה היום הנזכר פה, הוא כנוי לחיי האדם הנאמר בו בהשאלה, כמו שבא בתורה היום הזה מצוך ה' לעשות את כל החקים האלה וכו' ואומר ויצונו ה' לעשות וכו' לחיותינו כהיום הזה וכו', וכאלה רבים באו בתורה שכנתה החיים האנושיים בשם יום, והמלאכה תהיה מעשי בני אדם, והפועלים הם בני אדם, ובעל הבית הוא השם ית', שהוא בעל העולם כלו, הנקרא בית, כמו שאמר יעקב אבינו עליו השלום אין זה כי אם בית אלקים וכו'. ולעמוד על כונתו על נכון, ראוי להתעורר במאמרו השני, בקצת ספקות. הא', באומרו לא עליך המלאכה לגמור, שהיה לו לומר לא עליך לגמור המלאכה, כי מה שרצה לפי הנראה הוא שאינו מוטל עליו לגמור את המלאכה. השני, באומרו ולא אתה בן חורין להפטר ממנה, שהיה לו לומר ואין אתה יכול להפטר וכו', ומאן דכר שמיה הכא בן חורין. השלישי, באומרו אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה וכו', היה לו לומר אם למדת תורה הרבה יתנו לך שכר הרבה, למה אמר נותנין לך, אם הוא על השכר הנתן בעולם הבא. הרביעי קשה באמת, שנראה מאמרו כפול ומיותר, באומרו ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, שהרי נכלל זה באומרו נותנין לך שכר הרבה. הה', במאמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, נראה היותו בלתי מתישב כלל, שהיה לו לומר ודע, שמתן שכרן של צדיקים הוא לעתיד לבוא. אשר על כן על כל הערות האלה, ויותר מהנה, ראוי להעמיק עוד בדבריו אלה, לעמוד על נכון הבנת כונת חכמתו.

ואומר שהמלאכה הנזכרת בדבריו איננה חכמה רק מלאכה כמשמעה, כי איננה משל כמו שזכרנו, רק הנמשל עצמו. ומה שהניעני לזה באמת, הוא, שלא נתקררה דעתי בשום צד שתצוייר בחכמה, וכל שכן בחכמת התורה קצבה וקץ, שהעיון המחקריי, וכל שכן התוריי, יתפשט לבלתי תכלית, ואלו חיינו אלף שנים פעמים, ונחדש למודים בכל יום תמיד, לא יוגבל המושג אפילו בחלק מהכל, שהבלתי בעל תכלית לא יכלה לעולם, כל שכן שלא יוגבל ויורשם הכל כלו. ובאומרו והמלאכה מרובה, נראה שיש לה גבול קצוב, אלא שהיא מרובה, והחיים קצרים להשיגה כלה, דמשמע שאם היו החיים ארוכים היה אפשר לבוא עד קצה, כי כן יתחייב טבע לשון התנא למבינים.

אשר על כן לבבי יחשוב, שהמלאכה היא נאמרת על שלמות השכל המעשי, שיש לו קצבה בעשיית המצוות ותקון הכח הכעסני והתאוני במדות הטובות, אך היא מלאכה מרובה באמת. והיה אפשר להשיגה אף אם הזמן קצר והמלאכה מרובה, אם היו הפועלים שהם הכוחות הגשמיות, זריזים ומשתדלים בהשגתה ברצון טוב, אך הם עצלים, יען הכחות הגשמיות כלם נכנעים בטבע אל התאוה הגשמית, כמאכל, והמשגל ודומיהם, ועל כן הם עצלים, כשיפעלו הטוב שהוא הנקרא מלאכה, כי המעשה הרע הוא העדר מלאכה, ולא מלאכה, אשר על כן גזרו רז"ל שהרשעים בחייהם קרויים מתים, להיותם בלתי פועלים, והחיים הם פעולה והמות העדרה, כמו שהרחבנו הביאור בזה בספר פני משה בהרבה מקומות, ועל כן אמר פה סתם והמלאכה מרובה, ולא אמר והמלאכה הטובה היא מרובה, כי סתם מלאכה אינה רק הטובה כמדובר.

ובכן אחר שהניח קושי השגת המעשה המביא אל העיון, לקוצר הזמן ורבוי המעשה, ביאר הסבה העצמית, והיא, עצלות הכחות הגשמיות, ובכללם האברים כלם, שהם הפועלים המעשה החצוני הטוב שלא כרצונם, עד שיעשה קנין קיים בנפש בהתמדת ההרגל בם, אחר אשר יכנעו הכחות אל הנפש המתאוה אל הטוב, במה שהוא טוב. והניח הב' דברים המחייבים הפעולות לעשותם, והם השכר המקווה מהם, וצווי הבעל הבית דוחק תמיד לאמר כלו מעשיכם.

והובא המאמר השני לבאר הדרוש כלו באר היטב, באומרו הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להפטר וכו', ירצה, המלאכה אשר זכרנו אינה מלאכה שיהיה תכליתה המלאכה עצמה, כדי שיתחייב לגמור אותה כמו שהוא הדבר הנכסף מצד עצמו כשיהיה לו קצבה כמו שהיא המלאכה. ואמר, שלהיות שאין המעשה החצוני הנקרא מלאכה מצד עצמו, רק להיותו מכין אל העיון, על כן אינך מחוייב לגמור אותו, רק שתסתפק בצריך לך ממנו להשגת העיון, והעיון אינו נכסף מצד עצמו, רק להיותו מביא אל האהבה, שהיא המעשה הפנימי הנפעל מפאת הרצון כנודע, וז"א לא עליך המלאכה לגמור וכו'.

ובזה יתיישב אצלי המאמר שנתחבטו בו הראשונים בסוף פרק קמא דקדושין במחלוקת ר' עקיבא ור' טרפון אם תלמוד גדול או מעשה גדול, כי הנה מחלקותם היה על המעשה החצוני והעיון איזה מהם גדול, ואמרו שנמנו והסכימו כלם בשהעיון גדול מהמעשה החיצוני, יען התלמוד והוא העיון מביא לידי מעשה. אחר שהוא המעשה הפנימי, והיא האהבה, שהוא התכלית האחרון, כמו שביארנו היות כן דעת רבן יוחנן בן זכאי, רבו של רבי טרפון, כי כל תלמידיו נועדו לב יחדיו בכל המאמרים היקרים הנז', לבנות על הפנה הזאת אשר פנה אליה רבם. ולהיות שהמעשה הפנימי הזה לא יושג רק בידיעה כמו שזכרנו, כי כפי ההכרה בדבר תהיה האהבה, על כן הסכימו ונענו כלם שהתלמוד גדול מהמעשה החצוני, יען מביא לידי מעשה אחר, והוא הפנימי, ועל כן לא אמרו תלמוד גדול שמביא אל המעשה, רק אל מעשה, לרמוז אל מעשה אחר זולת המעשה שנחלקו עליו, והוא דקדוק נכון. ואני הארכתי בביאור המאמר הזה בספר הנהגת החיים בפרק הט' חלק ג' יבוקש שם.

ונמצא לפי זה שהמעשה החצוני הוא המדרגה היותר שפלה, והיא התחלה אל השלמות שמביא לידי תלמוד, והיא אשר קראה ר' טרפון פה מלאכה, להיותה המעשה החצוני, והוא דקדוק אמתי, ואמר שאין המלאכה מוטלת עליך כמו תכלית אחרון, כדי שתתחייב לגמור אותה, רק שתסתפק ממנה כשיעור ההכרחי להשגת העיון, ובזה הותר הספק הראשון.

ולהיות שיש לאומר שיאמר, שאחר שאין המלאכה נכספת מצד עצמה, א"כ מי שיוכל להשתלם בעיון, בלתי המעשה החצוני, מצד טוב הכנתו וטוב מזגו והרכבתו, לא יצטרך לפעול המעשה החצוני שהוא הנזכר בשם מלאכה, על כן אמר ולא אתה בן חורין להפטר, כי השם ית' צוה המצוות כדי שיזכו לשכר המקווה בהם, אף אם לא יבואו אל שלמות העיון, כי לא רבים יחכמו, והשם ית' רצה לזכות את כל ישראל, כמאמר רבי חנניה בן עקשיא, שהוא המכוון אצלו לפי דעתי, באומרו רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כי אין הכוונה על ריבוי המצוות הפרטיות, רק במה שהרבה ב' דברים תורה ומצוות, בהיות התכלית מושג בתורה לבדה. על כן אמר ולא אתה בן חורין להפטר, כלומר, שמלבד היות המעשה החצוני מביא אל העיון, הנה מי שיפעלהו, אף אם לא יבוא אל העיון לעולם, הנה שכרו אתו. על כן צוה הקדוש ברוך הוא המעשה החצוני בצווי, והעובר ואינו עושה, ראוי שיענש, ואין האדם בן חורין להפטר ממנו כנזכר.

אמנם לישב מלת בן חורין, אפשר לומר עוד, ויתבאר עם מה שאמר רבי יהושע בן לוי שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, כמו שנבאר אותו במקומו בס"ד, והוא כנותן טעם למה יצטרך המעיין והעוסק בתורה אל המעשה, אחר שאינו נכסף מצד עצמו רק לבא בו אל העיון, והוא, שאם היה האדם, כשמתחיל לעסוק בתורה, מקנה שם או תאר בן חורין, אז היתה הקושיא חזקה, שלא היה לו צורך אל המעשה, והיה ראוי להפטר ממנו, אך להיות שאין אתה בן חורין מתחלה, רק שאתה צריך ללמוד תורה מעט מעט, עד שתבא למדרגת בן חורין, אחר שתהיה שלם בה, על כן אתה צריך מאד אל המעשה תחלה, שהוא הסבה לשתשלם בה, וז"א ולא אתה בן חורין ליפטר, רוצה לומר במה שאתה בן אדם, אין אתה שלם בתורה בלתי התחלת הלמוד בה, עד שתקרא מתחלה בן חורין להפטר מהמעשה. והוא דקדוק אמתי ונכון, ובזה הותר הספק השני.

ואחר אשר ביאר צורך המעשה החצוני להביא אל שלמות העיון, כמו שזכרנו, ביאר השכר בשניהם גם יחד, זולת היותן שניהם לתכלית אחר אחרון, והוא המעשה הפנימי, אשר הוא האהבה אליו ית', כמו שזכרנו. וראשונה ביאר שכר העיון, להיותו כרוך בעקבו, שהוא התענוג המושג בהשגת האמיתיות, כי הנה שכרו אתו. וז"א אם למדת תורה הרבה, הנה נותנין לך שכר הרבה בעודך לומד אותה, שהוא תענוג הידיעה, ע"ד פקודי ה' ישרים משמחי לב. וז"א נותנין לך שכר הרבה, כלומר, בלמוד עצמו נותנין לך שכר הרבה, זולת המקווה לעתיד לבא, ובזה הותר הספק השלישי.

ועל שכר המעשה החצוני הנזכר לעיל בשם מלאכה כאמור, אמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, כלומר, עם היות פעולתך החצונית לתכלית העיון, הנה השם ית' שהוא בעל מלאכתך הנזכר, הוא נאמן שישלם לך בע"ה שכר פעולתך, ע"ד מאמר רז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא וכו', כי לא אמרו שכר עיון או שכר תורה או חכמה בהאי עלמא ליכא, כי עם היות שיש שכר גדול הערך אל העוסק בתורה בעולם הבא, עין לא ראתה אותו, עם כל זה, זולת אותו השכר הרוחני, יש לו שכר אחר בעודו מעיין ולומד בתענוג הידיעה, כי רב הוא, הנרמז באומרו נותנין לך שכר הרבה כמדובר. ועל כן, על שכר המלאכה, אמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, על כן אין ראוי שתהיה עצל בה, כי השכר הרבה כמ"ש בתחלה. ובזה הותר הספק הרביעי.

ואמנם אומרו ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, הוא באמת גדול הערך, אשר ביאר בו התכלית האחרון בשלמות, שהוא האהבה אליו ית', כמו שהוכחנו, כי על כן נחתם ונסתם הפרק הזה במאמר רבי טרפון זה, אחרי דעות חביריו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי רבו, כי כלם פונים אל הפנה הזאת אשר נתיסדה על פי רבם, בשהתכלית האחרון הנצחי הוא האהבה אליו ית', והוא השכר אשר האדם יתחיל לקבל אותו בעה"ז, עם היותו נשלם אחר המות בתכלית השלמות, כי האהבה אשר תתענג בו הנפש בעולם הנשמות, היא בלתי מתיחסת אל המושגת פה. אך אמנה מהמעט המושג מצד ההכרה, מן המאוחר אל הקודם, בדברים האלהיים בעה"ז, תודע באמת השכר הנתן לעתיד לבוא בתענוג האהבה הנזכר, על כן חתם וסתם הדברים זה השלם, באומרו ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, כי לא רצה לומר שידע שנתינת השכר הוא לעתיד לבוא, כי זה לא ימנע מחלוקה, אם שירצה בו שאין נותנין לו שכר פה כלל, וזה שקר, שכבר יתענג האדם פה באהבה אליו ית', כפי מה שיכיר וידע וישיג מהדברים האלהיים.

ואם ירצה לומר שהשכר העיקרי הוא בע"ה, זה פשוט, ומי לא ידע בכל אלה כי השכר הרוחני אשר לנפש לבדה, הוא גדול הערך מהמושג פה, בהיותה מסתבכת בדמיון והכחות הגשמיות, רק אמר, שנתינת השכר לצדיקים לעתיד לבוא, ישתדל לדעת אותו פה, במה שיכיר הדברים האלהיים על פי החקירה והעיון, כמאמר רבי אלעזר בן ערך, אשר שובח מפי רבם יותר מדברי כלם, כי בכלל דבריו דבריהם, כמו שביארנו, כי בזה ידע נתינת השכר לעתיד לבוא לצדיקים, בשהוא התענוג המושג לנפש האוהבת אליו ית' לאין תכלית. וז"א ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, כלומר, נתינת השכר לצדיקים לעתיד לבוא, דע אותו פה, כי זה אפשרי לך מצד עיונך ולמודך וחקירתך בדברים האלהיים כמדובר, אשר התענוג דבק במה שתאהבם מצד הכרתך אותם, כמדובר.

והיה הסדר הכולל בפרק הזה נמשך ממה שהונח בקודם אליו, כי אחר אשר הונח בפרק הקודם דרך כלל, רושם האושר האינושי בשהוא יתחלק בשלשה חלקים, אשר נזכרו מפי שמעון הצדיק בתחלתו, ונתבארו עוד מפי רשב"ג בסופו, הושם מאמר רבינו הקדוש בתחלת הפרק הזה, להיותו מבאר הדרך הראוי להשגת כל השלשה חלקים הנזכרים, כמו שביארנוהו. ועל היסוד הזה נמשכו כל המשניות אשר הונחו בו, כי אחר שהונח דעת ר', והוא ר' יהודה הנשיא, באופן השגת כל השלשה חלקי השלמות כנזכר, הונח מאמר רבן גמליאל בנו, אשר ביאר איזה יכשר משלשתם, והתיחסות החלק השלישי עם הא', שהוא במדרגת היופי והנוי, לקיום הקבוץ המדיני כמו שביארנו.

ועל כן הונחו אחריו מאמרי הלל הזקן, אשר נתן סדרים יקרים וישרים למוצאי דעת, בקיום הקבוץ המדיני על נכון, כמו שנתבאר בפירוש דבריו, ביאור מספיק בקשר מאמריו כלם. ואחר שהונח הסדר הנכון לבקשת השלמות בקיום הקבוץ המדיני והתאחדותם יחד, הונח מאמר רבן יוחנן בן זכאי, אשר גלה בו דעתו בעקר יקר השלמות, אשר תכליתו האחרון היא האהבה אליו ית', אשר הרכיב דעתו זה מדעת הלל ודעת שמאי אשר קבל מהם.

ואחר אשר הונח דעת רבן יוחנן בן זכאי, הונחו דעות חמשה תלמידיו, אשר חלקו השלמות כלה בה' חלקים, וכלם מסכימים לדעת רבן יוחנן בן זכאי רבם, שכל אחד מהם שבח חלק אחד מהה' חלקים, שהוא לדעתו יותר נאות להשגת התכלית האחרון. ואחריהם נכתב מאמר ר' טרפון, שהיה גם הוא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, ונהתם ונסתם הפרק במאמרו אשר ביאר בו כל הדרוש על נכון, מסכים מכל צד ונאות לדעת רבן יוחנן בן זכאי כמדובר. ובו נשלם מה שראינו לבאר בפרק הב' הזה בס"ד.