פרקי משה על אבות ב:ח

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת ע"כ. והנה המפרשים הרגישו ג' קושיות עצומות. א' הוא למה זה הזכיר ממי קבל, מה שלא זכר בשום אחד מהקודמים בפרק הזה, ומהנמשכים אחר זה. ב', בגזרת אם עשית תורה וכו' שהיה לו לומר אם למדת תורה הרבה, או אם עשית מצוות הרבה, ולמה אמר הרכבה זו. ג', מה טעם הוא כי לכך נוצרת לשלא יחזיק טובה לעצמו, אדרבה, להיות תכליתו ההשגה ההיא, ראוי להחזיק טובה לעצמו במה שהשיג התכלית המכוון ביצירתו.

אמנם לדעתי יאמר, כי להיות שהלל ביאר היות עקר השלמות תלוי בעיון, ושמאי ביאר היות עקרו ותכליתו במעשה הנמשך מהעיון, אשר הוא לדעתי מעלת גדולת האהבה אשר בשם מעשה יכונה, יען הוא מפאת השכל המעשי והרצון, על כן אמר מסדר המשנה שזה השלם קבל מהם, ועל פי השרשים ההם אמר מאמרו זה, ובזה הותר הספק הראשון. ואמר, שאם השיג מדרגת האהבה ברבוי, אשר היא תקרא עשיית התורה באמת, כי לא יצדק שתעשה התורה שהוא רמז אל העיון רק באהבה, שהיא פועל היוצא ונמשך בהכרח מהעיון, כי מההכרה אליו ית' תמשך האהבה, שהיא המעשה, ועל כן יאמר שמעשה העיון הוא האהבה, שהוא מעשה נמשך מהעיון, בלתי אמצעי מפועל גשמי כלל, כמו שביארנו בביאור מאמר רז"ל באומרם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וכו' בדרוש מעלת תהלת הרצון על השכל וכו', במאמר האחרון מספר פני משה בעיון דק מאד. והוא מה שרמז פה באומרו אם עשית תורה הרבה, והוא דקדוק נכון, ובו הותר הספק השני. ואמנם אומרו אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ירמוז לדרוש עמוק ונכון גם הוא, והוא, כי להיות עצמות האדם, הוא הצורה העצמית, כאשר תשתלם. והנה השלמות האחרון הוא האהבה, כמו שהוכחנו שם, מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל בכל דבריו בספרו הנכבד, עם שרבים לא עמדו בזה על אמתת הבנת כונת חכמתו. אם כן, כשיאמר האדם שמחזיק טובה לעצמו בהשגת האהבה, נראה שעצמותו הוא דבר אחר, זולת השלמות ההוא, ושהשלמות ההוא הוא דבר נוסף על עצמותו, ועל כן מחזיק טובה לעצמו בשלמות ההוא, כלומר, שהוא טובה על עצמו, וזה שקר שאין כל עצמות צורתו רק מפאת האהבה אליו ית', והוא מה שביאר באומרו כי לכך נוצרת, כלומר, כדי להשיג השלמות הזה נוצרת בצורתך העצמית, ואין מציאותך ויצירתך רק להשיג זה, אם כן אל תחזיק טובה לעצמך, כי בזה תורה היותו דבר נוסף על מציאותך, והוא דקדוק נכון וישר, והותר בו הספק השלישי.

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה וכו'. בהיות דעת רבן יוחנן בן זכאי מורכב מדעת הלל ושמאי, בשהשלמות האנושי תלוי בשלמות השכל בשני חלקיו, והם העיוני והמעשי בכל פרטי חלקיהן, ואם רבו, סמך לזה מסדר המשניות משנת חמשה תלמידים שהיו לו לרבן יוחנן בן זכאי, אשר מהתארים שהיה מתאר אותם רבן יוחנן בן זכאי רבם, ומהתשובות שהשיבו לו כל אחד מהם כשבא לנסותם על דעותם בדרכי השלמות, וכן מהמאמרים המיוחדים לכל אחד מהם, תגלה ותראה כונתם על נכון, מסכים לדעת הרב בכל דברו הטוב אשר דבר, ועל כן זכר שהיו החמשה שלמים אלה תלמידי רבן יוחנן בן זכאי וכו', שהוא כאלו אמר שהיו תלמידיו במה שהלכו בשטתו, ועם שכל אחד מהם בחר לעצמו חלק אחד מהשלמות זולת מה שבחרו חביריו, הנה מהחמשה חלקי השלמות אשר בחרו בהם איש חלקו עלה בידיהם השלמות כלו בלתי חסרון כלל, והיו התארים אשר היה מתאר אותם רבם מסכימים כפי חלקי השלמות אשר בחר כל אחד מהם, אשר השלמות כלו נחלק בהם כאמור.

והנה השלמות כפי אפשרות החלוקה, יתחלק אל עיון ואל מעשה. והנה העיון יתחלק בשני חלקים, והמעשה בשלשה חלקים, וכלם צריכים אל הקבוץ המדיני. הראשון מהעיוני, הוא מהאנשים שהם יודעים תורה הרבה, והם בעלי זכירה, שזוכרים כל מה שלמדו עם שאינם דקים בעיונם, כי כן יקרה על הרוב שהבעלי זכירה לא יהיו דקים בעיונם ומפולפלים, והם הנאותים אל המשפט והדינין, שצריך שיהיו זוכרים הדינין, כדי שלא יענו את הדין, ויחתכו אותו כבוא הבעלי דינים לפניהם לדין, וכזה היה רבי אליעזר בן הורקנוס, וכמו שנרמז בשבחו שהיה משבח אותו רבן יוחנן בן זכאי, באומרו שהיה בור סיד שאינו מאבד טיפה, והוא משל נפלא, מסכים עם הנמשל בו מכל צד, ונאות אל הכונה. וזה שהבור ומה גם בהיותו בנוי בסיד ולא בעפר הנה מדרכו הוא, שעם שמימיו אינם גוברים למעלה, הנה לא יכזבו מימיו ולא יצאו ממנו, והם מכונסים ומקובצים בו תמיד, כמו שהוא בבעל זכירה, שכל מימיו מכונסים בתוכו ואינו מאבד טפה, שהוא כינוי אל השכחה, שאין שכחה מצויה בו כאמור.

והחלק השני מהעיון הוא הפך זה, והוא המעיין המפולפל דק השכל, להוציא דבר מתוך דבר, והוא צריך גם כן בקבוץ המדיני, מלבד השלמות מצד עצמו, והוא, כי לפעמים יקרו דינים אשר לא כתוב בספר, וצריך בעיון עמוק ומפולפל להוציא דבר מתוך דבר, ולהורות נתן בלבם, וכזה היה ר' אלעזר בן ערך, ונרמז בשבחו במשל מסכים גם הוא מכל צד, במה ששבחו רבן יוחנן בן זכאי רבו, באומרו שהיה מעיין המתגבר, כי המעיין עם היות שאין מימיו מכונסים ומקובצים בו, הנה מימיו נובעים הרבה, ומתגבר והולך תמיד כל היום.

ואמנם החלק המעשי יושלם בשלשה החלקים, החלק הראשון הוא המעלות המדותיות, וזה יושלם בטוב ההכנה והמזג, כי בהמצא טוב המזג והתכונה במעט העיון והשכל הישר, יהיה שלם בכל המדות הטובות האנושיות, וכזה היה יהושע בן חנניה, ונרמז ברמז נפלא בשבח ששבחו רבו, באומרו אשרי יולדתו, שרמז היותו מאושר מצד תולדתו הכוללת מזגו ותכונתו, אשר בזולת זה הוא קשה אצלי ישוב התואר הזה מיוחד לאיש, מה שנראה היותו תאר כולל לכל מאושר. אך לפי כונתינו זאת הוא תאר מיוחד אל טוב המזג והתכונה, שהם מכינים אל טוב המדות בלי ספק.

החלק השני הוא העושה לפנים משורת הדין הכולל, והוא באמת כפי החכמה המדינית, היודע לשער המעשה הפרטי, שמסכים עם הסדר הכולל, כפי הדת, כי מי שידין על פי הכוללים כפי התורה, בלתי השערה והשקפה אל הנושא הפרטי, הרי זה חסיד שוטה, וכבר ביארוהו רז"ל במשל נפלא מאד, אמרו היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעא אתתא בימא ואמר אסור לאסתכולי באפה וכו', וזה כי האיש הרואה את האשה טובעת בים, ואם היה עוזר לה ונותן לה יד היתה נצולת, והוא אינו רוצה לפשוט לה ידו מצד הסדר הכולל אשר לו מן התורה, שאסור אפילו להסתכל באשה, הנה זהו חסיד שוטה, שלא אמרו זה בנושא הפרטי ההוא, שיש לו לשער, כי מוטב להציל נפש אחת מישראל מהתרחק מהסתכל בעריות, וכבר השרישונו רז"ל על זה, ועל כיוצא בו, באומרם אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ וכו', והכוונה להם ז"ל, כי הנושאים הפרטיים המתחדשים, הם לאין תכלית, לא יקיפם שכל אנושי, ועל כן אפילו במקום שנאמר בהם חוץ מדבר פלוני, אין למדים מזה לומר שבכל דבר אחר זולת אותו שהוציאו הם נלמוד מהכלל ההוא, שכבר אפשר שיתחדש פרטי אחר, שיצטרך שלא נלמוד בו מן הכלל ההוא, אשר על כן נשאר לשכל השלם לשער הפרטי המתחדש שיעשה כפי השעה וכפי הזמן, ואם יצטרך לעשות לפנים משורת הדין. וכזה היה יוסי הכהן, כי כן נשתבח מפי רבן יוחנן בן זכאי רבו, באומרו יוסי הכהן חסיד וכו', והוא חלק המעשה, אצל המשפטים כדת ודין, ובכללם כל מצות עשה.

והחלק השלישי, והוא בתקון הכח המתאוה, ובכלל הכח המרגיש, אשר נכללו בו כל מצות לא תעשה, הוא הירא חטא, כי הירא חטא הוא הנרחק מכל העבירות, ונזהר בכל מה שאסרה התורה, ומכל דבר רע, והוא צריך מאד לקיום הקבוץ המדיני, כי אם לא יהיה נשמר האיש מדבר רע, ויעשה כל מה שיתאוה אליו מצד הכח המרגיש, יפסד הקבוץ בהחלט, ובו נשתבח שמעון בן נתנאל. על כן היו כל החמשה חלקים הנזכרים צריכים מאד לקיום הקבוץ ולהשגת השלמות, כי בשני חלקי התורה, אשר זכרנו, יוכלל שלמות השכל העיוני, ובשלשה חלקי המעשה, והם טוב ההכנה אשר בכללו המעלות המדותיות כלם, ועשיית המעשים הנעשים על פי התורה ובכללם מצוות עשה כלם, ותקון הכח התאוני, ובכללם מצוות לא תעשה כלם, יוכלל שלמות השכל המעשי כלו, וסדרם על הסדר כפי מדרגת התלמידים אצל הרב, ולא כפי מדרגת הלמוד.

ואחר אשר הונח השבח, שהיה משבח אותם רבם, איש ואיש כפי מעלתו ומדרגתו, כמו שביארנו, הניח הבחירה בחלק המשובח מכל החמשה חלקים, והנבהר מכלם אצל שלמות הנפש, וקיום הקבוץ אשר לשניהם, היו החלקים כלם כמו שהוכחנו.

ולהיות דעת רבן יוחנן בן זכאי, שאהבה היא התכלית, ומדרגת האהבה תהיה כפי מדרגת ההכרה כנודע, וכמו שהרחבנו בהוכחה על זה בספר פני משה במאמר העשירי, ובכן היה אצלו העיון והלמוד, גדול מכל חלקי המעשה החצוני אשר זכרנו, עם היות המעשה גם הוא צריך להשגת העיון כמדובר, על כן כשהיה בורר החלק היותר משובח מהחמשה חלקים הנזכרים, בבחינת הצריך לשלמות המעשה, היה אומר שאם יהיו כל חכמי ישראל הנזכרים בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה, מכריע את כולם. והטעם מבואר בזה, כי מי שיהיה זוכר כל מה שקרא ולמד בהיותו מהלומדים מקטנותו, כמו שהיה זה השלם, הנה בזה יהיה יותר שלם לידיעת הפרטים המתחדשים, מכל השלמים שתלמודו בידו.

אמנם בבחינת שלמות העיון והמחקר, להשגת האמתיות והכרת הדברים האלהיים, יהיה המפולפל וחד השכל, הוא היותר שלם והיותר נבחר, והוא היותר צריך אל השלמות האחרון, שהיא האהבה כנז', יען תגדל האהבה כפי מה שתתרבה ההכרה, אשר היא מפאת העיון והמחקר כנז', ועל כן בבחינה זו אמר אבא שאול משמו, שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואף אליעזר בן הורקנוס עמהם, ואלעזר בן ערך שהיה כמעיין המתגבר בכף שניה יכריע את כולם. כי כל המעשה, בכל חלקיו בשלמות, הם לתכלית העיון, והעיון לתכלית האהבה, כנז', ועל כן אמר ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם מכריע את כולם. ולפי דרכנו זאת, לא יפול הספק העצום שנסתפקו בו המפרשים, אם חכמי ישראל הנזכרים פה, הם זולת התלמידים הה', וחשבו שאם גם הם נכנסים בכלל חכמי ישראל, יהיה מאמר סותר בעצמו, וכמעט ב' הפכיים, כי לפי דרכנו הנה ההכרעה היא בבחינות שונות, ויהיו כל חכמי ישראל מאמר כולל כמשפטו, ולא פרטי זולתם, שהוא דוחק גדול באמת. ואין סתירה בזה כלל, כי בבחינת שלמות החלק המעשי בכל פרטיו, היה הבקיאות בתורה, והזכירה בכללותיה ופרטיה, מכריע את כולם, אף שיהיה אלעזר בן ערך עמהם, שהפלפול והמחקר איננו שוה, והוא תפל לשלמות המעשה כנז'. אמנם בבחינת העיון וההכרה, הנה העיון והפלפול הוא עקר יקר תפארת ההכרה, ושלמות העיון מצד עצמו כנז', והזכירה והבקיאות עם כל חלקי המעשה טפלים אליו. ותתיישב כונתו בזה על נכון, בשלמות ביאור הדרוש, מסכים לכונת הרב רבן יוחנן בן זכאי מכל צד כמדובר.