פרקי משה על אבות ב:ב

רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'. יש מהמפרשים שאמרו, שדרך ארץ הם המדות האנושיות המושגות מפאת השכל הישר, וכן המלאכה שהוא רמז אל השכל המעשי המביא אל המלאכה, כי העיוני לא יישיר אל פועל חצוני כלל כנודע. ועל פי הנחתם זאת, כי היא ישרה בעיני, אפרש המשנה הזאת, ואומר, כי למה שראה רבן גמליאל זה, בנו של רבנו הקדוש, דברי אביו בביאור אופן השגת השלמות בשלשה החלקים אשר זכר שמעון הצדיק, כמו שכתבנו, ולא נחית לבאר איזה יכשר משלשתם, ואיזהו היותר נבחר, רצה בנו זה לבאר שהתורה היא העקר, שהוא החלק הראשון שזכר שמעון הצדיק, והחלק האחרון הוא טוב עמו על צד היופי והנוי, ומצורך השתי קצוות יודע צורך האמצעי, והוא חלק העבודה, על כן אמר שיפה העיון התוריי, עם המעלות המדותיות אשר מפאת השכל הישר, ולא אמר צריך שיהיה תלמוד תורה עם דרך ארץ, או כדומה לזה, לרמוז שהעקר העצמותיי בשלמות הוא התלמוד תורה, אמנם הדרך ארץ הוא, ליפות התלמוד תורה, ולא להוסיף על עצמות שלמותו, והוא כמו שאמרו הטבעיים על ענין הדברים הטבעיים והמלאכה בהם, כמו שהוא החטה שהיא מלאכת הטבע, והפת הנעשה בדרך מלאכותיי אחר הטחינה והאפיה וכו', שיאמר היות המלאכה מיפה את הטבע בזה, ולא תוסיף המלאכה עצמות בדבר הטבעי, רק יופי מקריי, כן הדרך ארץ מיפה את העיון ושומר אותו. והוא הנרמז לרז"ל במה שאמרו ששאל טורנוסרופוש את רבי עקיבא איזה מעשים נאים וכו', כמו שהארכנו הביאור בו בספר פני משה מאמר ראשון.

ואמנם אמר, כי עם היות שבהיות התלמוד תורה עם הדרך ארץ אינו מוסיף עצמות כלל, רק תוספת היופי והנוי, עכ"ז כאשר יחסר הדרך ארץ הנז', והוא הנקרא מלאכה, להיות מצד השכל המעשי כנז', הנה העדרו יהיה סבת העדר העיון, ויגרור עון גדול, וכאלו אמר, כי עם היות שבהמצא המלאכה עם התורה אינו רק תוספת יופי, עכ"ז העדר המלאכה מהתורה גורר עון גדול, והוא בטול התורה עצמה שסופה בטלה.

ואפשר שיאמר שהתורה שאין עמה שלמות השכל המעשי, אין האדם לומד אותה לתכלית טוב ונמצא תכליתה בטל. וז"א סופה בטלה, כלומר, אחר שאין עמה שלמות השכל המעשי להישיר אל הטוב במה שהוא טוב, הנה בזה יתבטל תכלית למידת התורה, שראוי שיהיה לעבודת השם ית', ומזה יתחייב עון גדול בכל אשר יעשה, אחר שאין לו פניה אל הטוב האמתי. ואומר שיגיעת שניהם משכחת עון, הוא טעם נכון למה שביארנו, והוא, כי כאשר יטרח ויגע האדם להשלים השכל העיוני והמעשי, שהיא יגיעה רבה באמת, במה שירגיל עצמו להיות כובש את יצרו לפעול הטוב תמיד, הנה יגיעת כל זה הוא סבה לשישכח העון ולא יזכר עוד, כי הרגל טוב המעשה והעיון, שניהם מדרגות לעלות בגרם השלמות האמתי, ומזה נמשך כי כאשר תחסר המלאכה, והוא שלמות המדות מהתורה, הנה החסרון ההוא גורר העון של התורה הנז' כאמור.

ואם נאמר שאומר שכל תורה שאין עמה מלאכה הוא על העסק בפרנסה, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל, יתיישב גם כן היטב, כי כאשר תחסר הפרנסה, או המביא אליה שהיא המלאכה, הוא מוכרח שיתבטל האדם מהתורה כדי לבקש פרנסתו, וזה גורר עון גדול שהוא הבטול הנז', ועוד עונות ותועבות גדולות מאלה שיחוייב לו לעשות, כדי למצוא פרנסתו כנז', וכמאמר רז"ל לעולם יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות, שרצו בזה לומר בלי ספק, שיעבוד עבודה שהיא זרה לו, נמבזה ונמס, ואל יצטרך לבריות.

ולהיות שכדי לקיים התלמוד תורה והדרך ארץ, צריך שיהיה עוסק תמיד בתורה ובעשיית המעשים הטובים, ולא יטפל בעסקי אחרים פן יתבטל מהשגת שלמותו, ומזה ימשך שלא ימצא איש שירצה לעסוק בצרכי צבור, כי יהיה ירא שלא יפסיד שלמותו אשר בידו, לז"א שהעוסקים עם הצבור בצרכיהם, אף על פי שיהיה נטרד בבקשת צרכיהם, הנה זכות אבותם מסיעתם להעמיד שלמותם, ובידם טובם, והוא החלק העיוני, וכמו כן צדקתם שהוא החלק המעשי תעמוד לעד שלא תפסד עוד, אלא שהשם ית' מעלה עליהם שכר כאלו היו עושים התורה והמצוות ושלמות המעשים כלם, וז"א ואתם, כלומר, אין צריך לומר שלא תתבטל בזה התורה אשר בידם, ולא המעשה, לפי שזכות אבותם מסייעתם, וצדקתם אשר בידם עומדת לעד, קיימת ולא תפסד, ואין סופה בטלה ולא גוררת עון, כמו שאמר למעלה, אלא שכל מה שיתבטלו מעשות מצד העסק בצרכי הצבור, מעלה הש"י עליהם שכר, כאלו עשו אותו בפועל. וז"א ואתם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם, ירצה ואתם, עם עסקיכם זה, מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם בפועל כל המעשה הטוב האפשרי לכם. ואפשר שיאמר שכל מה שעושים הצבור מהטוב והצדקות בסבתם, מעלה השם ית' שכר עליהם כאלו הם בעצמם היו עושים אותו, כי גדול המעשה יותר מן העושה וכו'.