פרקי משה על אבות ב:א

רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה וכו'. הנה יש לדקדק במשנה הזאת קצת דקדוקים וספקות. הא' מצד הלשון והוא שלא היה צריך להזכיר מלת ישרה, כי בשיאמר איזו היא דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה וכו' ויבאר הדרך שראוי שיבור אותה האדם ידענו באמת שהיא ישרה. ואם היה אומר איזו היא הדרך הישרה שיבור לו האדם היה קצת מתוקן, אבל באומרו איזו היא דרך ישרה שיבור וכו' נראה שיש עוד דרך אחרת שהיא גם כן ישרה אשר אין ראוי שיבור אותה האדם. ועוד נראה שמלת שיבור אינה צודקת פה ומלת לו גם היא מיותרת, שהיה ראוי שיאמר איזו היא דרך ישרה שילך בה האדם כי מלת ברירה לא תפול רק בשני דברים טובים זה בורר לו אחד וזה בורר לו האחר. ואף אם היה אומר שיבור היה מספיק שיאמר איזו היא דרך ישרה שיבור האדם ולא היה צורך במלת לו.

הספק השני הוא מה שכבר ספקו בו המפרשים איך אומר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו' שנראה מתוך פשט המשנה שאין קדימה למצוות מאחת לחבירתה. ואנחנו מצאנו ראינו בכמה מקומות בתלמוד שמתבטלין ממצוה אחת למצוה אחרת חמורה ממנה. ועוד דקלותה וחומרתה תורה שתהיה להם קדימה במעלה. ועוד מאי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, שהיה מספיק שיאמר שאין אתה יודע שכרן של מצוות ולא מתן שכרן. ומאמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה קשה הישוב, שלא יתכן היות פירוש הפסד מצוה על הפסד הממון המגיע מצד עשיית המצוה כמו שחשבו קצת מהמפרשים כי זה לא יקרא הפסד המצוה רק הפסד הממון או הפסד האדם.

הספק הג' הוא במה שאמר הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך וכו' כי נראה באמת היות מלת דע מיותרת בהחלט שהיה מספיק שיאמר הסתכל בג' דברים כו' מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכו'. ועוד שנראה כל המאמר הזה האחרון בלתי מקושר כלל ובלתי גזרה.

ואומר שכונת רבינו הקדוש במשנתו זאת היא מכוונת למשנת שמעון הצדיק הראשונה, והיה הענין כי למה שראה ששמעון הצדיק שם חלקי השלמות ליסוד מוסד ואמר שהם קיום העולם, רצה רבינו הקדוש לבארם בפרטות ולבאר הדרך הנכון להשגתם בתחלת תהלת הפרק השני הזה. ולהיות ששמעון הצדיק לא בא לבארם רק לומר שעליהם העולם עומד, על כן הזכיר הקודם במעלה ראשונה, ואחר כך מה שהוא למטה ממנה כפי חלוף מדרגתם, והזכיר התורה ראשונה כי היא תקדם אל המצות והמדות האנושיות ואחר כך הזכיר העבודה שהיא רמז למצות האלהיות שהם קודמות למדות המדיניות ואחר כך הגמילות חסדים שהם המדות כנז'.

אמנם רבינו הקדוש היתה כונתו לבאר אותם כפי מדרגת פעולתם וכפי דרך השגתם והקדים ראשונה הגמילות חסדים כי היא תקדם בטבע באדם שהמדות הטובות יכינו אותו לקבל כפי הראוי העבודה האלהית, והעבודה היא גם היא תכין האדם להשגת התורה על נכון, ועל כן היה החלק הראשון מאיזו היא דרך ישרה וכו' עד ותפארת לו מן האדם רושם המדות האנושיות אשר קראו שמעון הצדיק גמילות חסדים. והחלק השני והוא אשר קראו שמעון הצדיק העבודה מהוי זהיר עד ושכר עבירה כנגד הפסדה. והחלק השלישי אשר קראו שמעון הצדיק התורה מהסתכל בג' דברים עד סוף המשנה, אשר בביאור הג' חלקים האלה יותרו הג' ספקות כל אחד מהם בביאור חלקו.

ואמנם להתר הספק הראשון וישוב החלק הראשון נאמר שרצה רבינו הקדוש לבאר לנו הדרך הראוי שיבחר האדם במעלות המדות האנושיות בכל מדה ומדה בפרט ונתן כוללים לשיעשה אותם האדם כפי תנאי המעלה כפי הזמן, והמקום, והשיעור הראוי וכו'. וזה, כי הנה הדרך הישרה איננה נבחרת באמת בכל זמן ובכל דבר רק בתנאים ידועים לחכמי המדות, כי הצדקה או הנדיבות או ההסתפקות או הענוה והסבלנות וכדומה לאלה המדות האנושיות הנה אין טוביותם בכל זמן שוה ואין ראוי שיבחר האדם אותם ויעשה אותם בכל זמן, כי לפעמים הנדיבות הוא מזיק אם יהיה לאדם רע או בזמן בלתי נאות כי כל זה תלוי בבחינת הפועל שיבחון הזמן והענין והנושא אשר בו יפעל ותנאים אחרים כפי המעלה אשר לבבו יבין בתבונה ובדעת בכל מלאכה ופעולה שיפעל.

נמצא לפי זה שיש דרך ישר כולל והוא הטוב במה שהוא טוב מצד עצמו כמו שהוא הנדיבות או הגבורה או הסבלנות וכדומה, אמנם אין ראוי שיבחר אותם האדם תמיד באופן אחד רק שיברר ויבחר אותה לעשותה בעת הראוי וכפי הראוי אשר בזה תפול ברירה על נכון ואז תהיה דרך ישרה פרטית. ולהיות שהברירה הזאת היא כפי מה שיראה ויבין האדם הפועל אותה והם תנאים מסורים לאדם הפועל שיפעל כפי הראוי ולא לפעולה מצד עצמה, על כן אמר שעם היות שיש דרך ישר כולל הנה הדרך הישרה שיבחר ויבור האדם לו בפרטות כפי השערתו שהוא רמז לתנאי המעלה היא כל דבר שהוא טוב לעושה, שתהיה ראויה לו ושיהיו לה כל תנאי המעלה, שאז עם זה יהיה תפארת לו מכל האנשים בפעולה ההיא כי בזה כלל רושם המעלה בפעולה הפרטית הראויה בכל פרטי המעלה כנז', וזה כי אם איש אחד יעשה פועל הנדיבות במקום שאינו ראוי הנה לא יפארוהו בזה האנשים אמנם כאשר יפארוהו על פעולתו הנה זה יורה היות הפעולה ההיא נפעלת בכל תנאי המעלה כנז'.

ואפשר לפרש עוד פירוש אחר בזה לישב מלת לו, שהיה ראוי לומר ותפארת לה, כלומר, לפעולה מן האדם, כי באומרו שהיא תפארת לעושה הרי הוא כאלו אמר ותפארת לו, כלומר, לעושה אותה יש לו תפארת בעבורה והתפארת מסתמא הוא מן האדם שמפארים אותו, ואם כן למה זה הוצרך לחזור לכתוב ותפארת לו מן האדם. אך כוונתו בזה כי הכלל בפעולה הפרטית נרשם במה שאמר כל שהיא תפארת לעושה בלבד כי בזה כלל לשתהיה הפעולה עשויה כפי תנאי המעלה מאחר שהתנה בה שתהיה תפארת לעושה אותה ביחוד. ואמנם להיות שהפעולה אף שתהיה נפעלת בשלמות כפי הראוי בכל פרטי תנאי המעלה אם לא יפעל אותה אדם טוב כי אם איש רע לא יאמר האיש ההוא שלם ולא זו הדרך הישרה שיבחר לו האדם, כי הטוב צריך שיהיה קנין קיים מתמיד בנפש השלם, על כן אמר שצריך שיהיה תפארת לאיש הפועל הפעולה ההיא מן האדם, כלומר, שיהיה מפואר מבני אדם ונחשב לאיש טוב ושלם, וז"א ותפארת לו מן האדם וכו'. ובזה הותר הספק הראשון בכל חלקיו.

ואמנם אל החלק השני אומר כי מה שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה אין הכונה לומר שלא תדחה זו מפני זה כי לא אמר הוי הולך למצוה קלה כמו לחמורה וכמו כן לא אמר הוי זהיר למצוה קלה כמו למצוה וכו' עם למ"ד, שיורה על ההליכה אליה קודם זולתה, רק אמר שבזמן עשיית כל מצוה כפי סדר קדימתה יהיה זהיר בה כי אם לא היה אצל המצות רק השכר הנה היה ידוע אצלנו שהמצוה היותר חמורה שכרה יותר גדולה כפי השורש המושרש אצלנו שלפום צערא אגרא, ירצה, כי לפי חומר המצוה הוא השכר.

אמנם להיות שהמתן שכר הוא אחר זולת השכר שהוא נתן מאתו ית' מתנת חן וחסד, הנה אותו המתן שכר שהוא למעלה מהשכר ואיננו נתן לפום צערא או לפי חומר המצוה רק לפי הרצון ושלמות הכוונה במצוות איננו ידוע אצלנו. ועל כן אמר שיהיה זהיר וזריז במצוה קלה כבחמורה, לפי שעם היות שידענו ששכר המצוה הוא לפי חומרתה, הנה המתן שכר לא ידענו מה הוא כי אין ערוך אליו ואיננו כפי הפעולה רק כפי הרצון והכוונה והתכלית אשר על כן אין ראוי שיחסר כל מכל הראוי שימצא בשלמות הכוונה הנכונה בכל המצוות קלות וחמורות כאמור.

ולהיות שמהנאמר נראה שיתחלף שכר המצוות כפי חומרתן וקולתן אמר שהדרך אשר בו ידע חלוף השכר במצוות הקלות והחמורות בעשותו אותם הוא בשישער עונשם כשלא יעשה אותם, וכן העבירה ידע השכר המגיע לו כשלא יעשה אותה מצד שישער ויחשוב העונש המגיע לו בעשותו אותה וז"א והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ר"ל תחשוב ותשער ההפסד המגיע לך כשלא תעשה המצוה שזהו הפסד מצוה כנגד שכרה בעשותך אותה, וכאשר תשער שכרה וערכה מזה תדע כמה אתה מפסיד בהפסיד המצוה ההיא שהוא הפסד כל השכר. וכמו כן תחשוב ותשער השכר המגיע לך מבלתי עשות העבירה מצד ההפסד המגיע לך מעשות אותה ומעונשה ולפי זה שכר עבירה רוצה לומר שכר עזיבת העבירה כמו שארז"ל במסכת קדושין היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וכו', וזה ראוי שיובן בלי ספק בשבאה עבירה לידו וכבש את יצרו ולא עשאה, על כן אמר ושכר עבירה כנגד הפסדה. והותר בזה הספק השני וחלקיו.

ואל החלק השלישי אומר שהוסיף התנא מלת דע מה למעלה וכו' לרמוז אל חלק העיון והמדע, וכאלו אמר שבמה שידע ויבין בחקירתו השלמה ענין ודרוש ההשגחה על נכון, בזה יהיה שלם בידיעה ובתורה, ומידיעתו זאת בשלמות יתרחק מן העבירה, כי במה שידע שיש משגיח בפרטי מחשבותנו ודבורנו ומעשינו, כי על שלשתם אמר עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין, והוא כאלו אמר שיסתכל ויתבונן שעין רואה מחשבתו ותוכן לבו ואזן שומעת דבריו וכל מעשיו נכתבים למעלה מפאת ההשגחה ויהיה שלם בעיון, והמשך הלשון כך הוא הסתכל בג' דברים הנז' הסתכלות והתבוננות שלם ובזה לא תבוא לידי עבירה. ועוד יגיע לך בזה שלמות הידיעה במה שתדע השלשה דברים בידיעה אמתית באופן שבבת אחת יגיעו לך שלמות העיון והרחקת העבירות כנז' והוא כנגד התורה שאמר שמעון הצדיק ע"ה.

ואפשר שיאמר הסתכל בשלשה דברים בשיש עין רואה ואוזן שומעת וכו' וזה תדענו ממך מבלי שתצטרך לידע בזולתך דבר, והוא כאלו אמר שממנו ידע ויכיר שיש עין רואה למעלה כי למה שיראה בו בעצמו עין רואה יש לו לדון ולידע שהיוצר עינו הלא יביט והנוטע אוזן הלא ישמע, וז"א דע מה למעלה ממך רוצה לומר דע והבן ההשגחה האלהית שהיא למעלה על השמים וזה תדעהו ממך במה שיש בך עין רואה ואוזן שומעת, ומזה תשפוט שכל מעשיך בספר נכתבין שהוא הדבר השלישי הנמשך מהב' הראשונים כי מאחר שיש רואה ושומע פרטי מעשיך יתחייב שמעשיך יהיו נכתבין למעלה.

ואמנם להיות מלת נכתבין קשה הישוב בעיני, שהיה ראוי שיאמר וכל מעשיך בספר כותבין, אפשר שיובן עם מה שאמרו רז"ל והאריכו בו יותר חכמי האמת ז"ל בשאיבריו של אדם הם המעידים בו על כל עבירות אשר יעשה ומעשיו הם הולכים לפניו ית' ומעידים עליו וכאומ' ז"ל על פסוק וביד כל אדם יחתום וכו' כי הזהיר התנא האלהי הזה לאדם שיסתכל בשלשה דברים, וזה יהיה סבה חזקה לשלא יבא לידי עבירה, ואמר שידע ויבין שכל הנודע למעלה הוא יוצא ממנו עצמו, שהוא המגיד ומעיד על עצמו, וז"א דע מה למעלה ממך רוצה לומר דע לך שכל מה שנודע למעלה הוא נודע ממך ומצדך. וביאר איך הוא נודע מצדו, והוא שעינו הרואה, ואזנו השומעת וכמו כן כל מעשיו כלם נכתבים מאליהם בספר הזכרונות, ועל זה האופן נמצא שהוא בעצמו הוא המעיד בו כאמור, ומלת בספר נכתבין שב לשלושתם.