פרקי משה על אבות ב:י

הם אמרו שלשה דברים. רבי אליעזר אומר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך וכו'. הן אמת השלשה מאמרים שנתייחדו לכל אחד מהחמשה תלמידים הללו, ראוי שיהיו מסכימים כפי דעתם וסברתם, כי על כן הובאו פה ונבחרו מיתר דבריהם. ובכן אנחנו כפי דרכנו בדעותם בחלקי השלמות, נשתדל בכל עוז ליישב דבריהם, מסכימים לכונתם הנזכרת.

והנה במאמר השלם רבי אליעזר בן הורקנוס, שהוא הראשון אשר נתחלק בשלשה חלקים, הרגישו המפרשים שנראה היותם חמשה דברים והזהרות וגזרות שונות. ומהר"י אברבנאל פירש, שגזרת שוב יום אחד לפני מיתתך אינה גזירה בפני עצמה, רק מתחייבת מגזרת אל תהי נוח לכעוס. וכן גזירת והוי זהיר בגחלתן, דבקה עם גזירת והוי מתחמם וכו', ובכן נשארו שלשה לבד. אך לדעתי גזרת ואל תהי נח לכעוס אינה גזירה בפני עצמה, רק טעם נכון אל הראשונה, והשנית היא גזרת ושוב יום אחד לפני מיתתך, והשלישית היא גזרת והוי מתחמם כנגד אורן עד סוף המשנה. ובכן יהיו כל השלשה גזרות הזהרות ומצוות על חיוב דבר ולא על שלילה. כי לפי דעת המפרשים הנזכרים היתה גזרת אל תהי נח לכעוס הזהרה בשלילת הכעס, ואיננה כשאר הגזרות.

ואמנם הבנת כונת השלם הזה בדבריו אלה תובן בנקל, מסכים למה שביארנו בדעתו, אצל השלמות אשר שם ליסוד מוסד, ועקר יקר הערך, להשגת התכלית הזכירה, במה שילמוד האדם באופן שימצא תלמודו בידו בכל עת ובכל רגע. ולהישיר ולהדריך אל המכוון הזה, אמר שלשה דברים שהם דרכים נאותים מאד להישרת התכלית הזה. הראשון הוא בקשת החברה בלמוד, וזה מבואר למבינים, כי מה שיוציא האדם בפיו ובשפתיו הוא הדבר אשר יזכור יותר, כי אם לא יוציא אותו בפיו ובשפתיו לא יזכרהו. ועל כן צריך שיהיה למודו עם חבר, כאומרו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו', אך אם ישב בדד וידום, עם שזה יועיל אל העיון הדק מפאת ההתבודדות, הנה לשיזכור האדם מה שילמוד, יצטרך אל הדבור החצוני כנזכר. על כן הזהיר ראשונה יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ירצה, כדי שתתקיים בידך הזכירה, אתה צריך לחבר, וכדי שתתקיים חברתו עמך, צריך שתזהר מאד שיהיה כבודו חביב עליך כשלך, כי אם לא תעשה כן, במהרה תנתק חוט החברה ותפסד בלי ספק.

ונתן לו כלל גדול לשיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו, כדי שלא תפסד החברה, והוא שלא יהיה נח לכעוס, כי אם יהיה נח לכעוס, הנה בבואו לכלל כעס, שיתפעל מכעסו פתאם בלתי השקפת המשפט השכלי, יבוא לכלל טעות, ולא יוכל להשוות המדות. כי כל כעס יתחייב, לבלתי היותו מצייר שווי המדות בינו ובין האיש אשר הכעס כנגדו, שאם היה משער היותו כמו עצמו ובשרו, לא היה כועס כנגדו, כמו שאין אדם כועס כנגד עצמו. ועל כן הזהירו על קיום החברה בהזהרת הסבה המחייבת הפסדה. ובזה היו הב' גזירות הללו גזרה אחת באמת ובתמים, והיא סבה עצמית לבקשת חלק השלמות, אשר בחר בו השלם הזה, מכל החמשה חלקים הנשארים, כמו שהוכחנו.

ההזהרה השנית אשר הזהיר זה השלם לבקשת המכוון אצלו, והיא שתמצא בידו למודו כמדובר, הנה היא ושוב יום אחד לפני מיתתך, מסכים למאמר רז"ל שאמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כי מה שיועיל לעולם הבא הוא, שקרוב למיתתו ימצא בידו ובזכירתו מה שלמד, כי אם שכח אותו לא יועיל לו, כמו שיועיל למי שהוא בידו, ועל כן אמר שלא יאמר השלם שיעסוק בפלפול וחדוד השכל, ובסוף ימיו ישתדל ללמוד תורה הרבה, כדי שיהיה בקי בתלמודו, רק ראוי שיחשוב אדם שבכל עת הוא יום אחד לפני מיתתו, כי לא ידע יום מותו, ובכל יום שהוא חי, הוא יום אחד לפני מיתתו, בכן ישתדל שימצא בכל יום תלמודו בידו, וז"א ושוב יום אחד לפני מיתתך, רוצה לומר, שוב בתשובה הראויה לפני המקום, אשר היא בשהאדם ההולך לבית עולמו ימצא תלמודו בידו, שהיה תשובת השלם באמת ובתמים.

ההזהרה השלישית לשימצא תלמודו בידו היא והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, ירצה, האיש אשר ירצה ללמוד תורה הרבה, אין צריך שיעמיק הרבה בדברי חכמים, רק שיהיה נהנה מהם, כאיש הנהנה מן האש כשיעמוד נגד האש נרחק ממנו, ולא בתוך האש, כי יכוה. ועל כן אמר והוי מתחמם כנגד אורן, ולא אמר והוי מתחמם באורן, שירצה בזה על ההרחקה מהפלפול והעומק בהתחלה, ע"ד מאמר רז"ל לגמור איניש והדר לסבור. והזהירו על מה שראוי שיזהר, אחר שיגיע למדרגת הפלפול, באומרו והוי זהיר בגחלתן, ירצה, כי התורה ודברי חכמים הם גחלי אש, והמפלפל בהם, והמעמיק בהם, אפשר שיצא מכונתם האמיתית, והיא נשיכה ומכת נפש בלתי סרה, כי אין לה תרופה כלל, ועל כן ביאר זה בדרך משל נאות, שיקרהו למפולפל מאד, כמו שיקרה לנכנס בתוך גחלי אש, באומרו והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה.

וביאר עוד הטעם למה ראוי להשמר מאד מהטעות בדבריהם, והוא להיות הטעות שהוא משל לנשיכה, מכה רבה אצל חולאי הנפש, אשר לא תוכל להרפא בכל הג' גבולים אשר יצויירו אצל המכה הנעשית על ידי נשיכת איזה ב"ח, הא' הוא בגבול הא', והיא הנשיכה עצמה, אם היא עמוקה או על העור לבד, ואמר שנשיכתן היא כנשיכת השועל, שהוא מעמיק מאד כשנושך, כמו שכתבו הטבעיים. ואמנם הגבול השני הוא עקיצת הכאב אחר הנשיכה, והנה נשיכת השועל איננו מכאיב כאב עוקץ, כי אין בו ארסיות, אך עקיצת העקרב היא עקיצה גדולה, עם שנשיכתו אינה אלא בעור, הנה לרבוי הארסיות שהוא נכנס ועובר מהרה הוא עוקץ, ועליו אמר ועקיצתן עקיצת עקרב. והגבול השלישי הוא אצל התרופה, ומהם הלחישה, ועליו אמר שלחישתן לחישת שרף, אשר לא ישמע לקול מלחשים, כמו שפירשו הרמב"ם ז"ל. וחתם וסתם הדברים בכללות המשל, באומרו שכל דבריהם כגחלי אש, אשר על כן הרוצה ליהנות מהם ראוי שיתנהג בהם כמו שיתנהג המתחמם אצל האור, שאין ראוי שיכנס בתוכו, רק שלא יהיה קרוב מאד, ולא רחוק מאד, רק באופן אמצעי, שיגיע לו התועלת ממנו.

כן הלומד והנהנה מדברי חכמים, אין ראוי שיפלפל בהם ויעמיק בהם, יותר מהמוכן מדבריהם באמת ובשכל ישר, ולא שיקח אותם בלתי הבנה, כי זהו משל העומד רחוק מהאש שאינו נהנה ממנו כלל, זה לא יאות לשלח, רק שיעיין בהם עד שיבין אמתתם, ויהיה המושכל ההוא שמור אצלו, כי בזה האופן יצדק בו שהוא נהנה ממנו, אך אם אין כונתו בו רק הפלפול, ולא יהיה נשמר אצלו, כמי שנכנס בתוך האש פתאום, ויצא ממנו פתאום, שיכוה מעט, ולא יהנה ממנו ומחומו כלל. והוא משל מסכים מכל צד, אשר על כן חזר וחתם הדברים בו, באומרו וכל דבריהם כגחלי אש.