פרקי משה על אבות א:ה

יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך וכו'. אחר אשר ביארו אנטיגנוס איש שוכו ויוסי בן יועזר שני דברים מהג' אשר גזר אומר שמעון הצדיק שעליהם העולם עומד והם העבודה והתורה, הביאו מאמר יוסי בן יוחנן לבאר הדבר השלישי והוא, הגמילות חסדים, שהוא בין אדם לחבירו, והוא נוהג בעניים ובעשירים כמו שבא בירושלמי דשקלים. ואמר דרך כללות כי כדי לגמול חסד עם כל בני אדם הדרך המביא אליו הוא שיהיה ביתו של הגומל חסד פתוח לרוחה כו'. והנה הפתח הפתוח הנז' בדברי התנא האלהי הזה לא ימנע מהחלוקה אם שתהיה פתיחת הבית ממש או שיהיה נאמר בדרך השאלה על הספוק והמזונות בהרוחה.

והנה אמת אם הפתיחה ההיא פתיחת הבית ממש היה מאמרו סתמי כי לא ידענו אם ההרוחה צריך שתהיה מבית או מחוץ. ולפי דעתי רצה התנא האלהי הזה בקוצר דבריו אלה לכלול שני הצדדים גם יחד. שיהיה הבית פתוח לרוחה מבית ומחוץ משני עבריו בבחינה נאמנה. וזה כי אם הבית יהיה פתוח לשוק רחב ידים שעוברים בה רבים ויהיה הבית קטון מהכיל והבית הגדול הוא לפני לפנים בלתי נראית מהשוק, לא יכנס בה שום אדם להתאכסן שם, כי בראותו מפתח הבית שהבית קטון מהכיל לא יכנס שם. וכמו כן אם יהיה פתח הבית פתוח מהבית הגדול אל השוק והחדרים יהיו לפני לפנים כל זה איננו שוה אם יהיה פתוח אל שוק צר או מבוי בתוך מבוי לא יהל שם עובר ושב. אשר על כן צריך שיהיה פתוח לרוחה מבית ומחוץ כאמור. ועל כן היה מאמרו סתמי שכחו כח הכולל לכלול ההרוחה משני צדדיו. ואמר שמזה ימשך שיהיו עניים בני הבית, ירצה, כי אם לא יהיה פתוח לרוחה אפשר שיבואו לביתו העשירים כי העשיר בוטח בעשרו ולא יתבייש להתאכסן בכל מקום שירצה אף אם יבקשנו ככסף וכמטמונים יחפשנו, כי ידע שיקבלוהו בסבר פנים יפות. אמנם העני כי דל חלקו יתבייש מהכנס לבית קטון אף שיהיה פתוח למקום רחב או במבוי צר אף שיהיה הבית גדול, אשר על כן יצטרך לשיכנסו העניים בביתו כבני בית שיהיה פתוח לרוחה משני צדדי הפתח כאמור. וז"א ויהיו עניים בני ביתך ואינה הזהרה וצווי רק הודעה כאלו אמר שישתדל שיהיה הבית פתוח לרוחה מכל צד. וימשך מזה עקר יקר המכוון שיהיו העניים בני הבית, רוצה לומר אנשי הבית הנכנסים בו. וקראם בני הבית ולא אמר אורחי ביתך, לרמוז כי בזה יכנסו בו בלתי בושה וכלימה כבני הבית. ולהיות שהעניים הבאים להתאכסן שם לפעמים יהיו אנשים ונשים הזהיר על הגומל חסד שלא ירבה שיחה עם האשה העניה הבאה אל ביתו, ועל כן אמר עם האשה בה"א הידיעה לרמוז אל האשה הבאה אל ביתו מהעניים אשר זכר.

ואמר שזה ראוי והגון מק"ו ממה שאמרו חז"ל שאין ראוי להרבות שיחה עם אשתו, כדי שלא יבוא להיות מצוי אצלה כתרנגול עם היותה מותרת לו, קל וחומר באשת חבירו. ואמר שמכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, יר' בהיות שהרחיקו הדבור עם האשה אפילו במותרת לו ואפילו בזמן היותו עוסק במצות הכנסת אורחים, ששלוחי מצוה אינן נזוקין, הנה מזה אמרו חכמים בלי ספק כיון שהרחיקוהו כל כך הנה עשו זה להיות הדבור מביא לידי טומאה. ובכן הטיבו את אשר דברו שהמרבה שיחה עם האשה, כל אי זו אשה שתהיה, גורם רעה לעצמו, כי רוב המשגל ומה גם באשת חבירו גורם רעה לגופו ולנפשו, כי שניהם כלל במלת לעצמו. ונמשך עוד מזה שבוטל מדברי תורה, כי בהמשכו אחר התאוה יתבטל מדברי תורה בלי ספק וכאשר יתבטל מדברי תורה יחטא ואשם בכל אשר יפנה, ובכן סופו יורש גהינם כי מביטול התורה כל הרעות והצרות צומחות אחר זה.

ואם באנו לפרש פתיחה זו בהשאלה על הרוחת המזון וכל צרכי הבית תהיה גזרת ויהיו עניים בני ביתך הזהרה לשיהיו המשרתים עניים כדי שירגישו בצרת העניים הבאים להתאכסן שם, ע"ד שאמרו החכמים הקדמונים ששאלו ליוסף למה היה מרעיב עצמו בזמן הרעב והשיב ירא אני פן אשבע ואשכח הרעבים. וזה כי האיש אשר לא ישתתף בצרת חבירו לא ירגיש על נכון צרתו. ועל כן הזהיר התנא שישתדל שיהיה ביתו פתוח לרוחה מכל אשר יצטרך לאורחים הנכנסים בו להתאכסן שם, וכדי שלא יחסר כל לעניים הבאים אל ביתו הזהיר שבני הבית והם המשרתים יהיו עניים, כדי שירגישו בצרת העניים הבאים המשתתפים עמהם, כי כן ישגיחו בהם בכל הצריך להם כאמור. והזהיר עוד תנאי אחר לשיהיה ביתו פתוח לרוחה מכל הצריך ומכל מאכל אשר יאכל והוא שלא ירבה שיחה עם האשה המיוחדת לו, כי ההולך בעצת אשתו זולת עניני הבית נופל בגיהנם, יען הנשים הם קמצניות ויחסרו כל טוב לאורחים. וביאר הענין באומרו באשתו אמרו, כלומר, מה שאמרו שלא ירבה שיחה ועצה עם האשה הנה זה המאמר אמרוהו באשתו המיוחדת לו קל וחומר באשת חבירו המשמשת שם בבית. כי למה שהזהיר שיהיו עניים בני ביתו ויהיו ביניהם נשים לאפות ומבשלות על כן אמר עליהן שמק"ו אין ראוי שירבה שיחת העצה עמהן כי להיותן הן קמצניות בהצטרף לזה היותן בורחות מן הטורח תאמרנה שלא ירבה הבעל הבית המזון והמאכל, על כן אמרו שאם באשתו אמרו שלא ילך בעצתה עם היותה גם היא משתתפת במצוה ורוצה בכבודו וטובו של בעלה כל שכן באשת חבירו שאינה משתתפת במצוה ולברוח מן הטורח תיעץ לו שלא יעשה הראוי לעשות לפי כבודו דמאי איכפת לה. ואמר שמכאן אמרו חכמים שכל המרבה שיחה ועצה עם האשה גורם רעה לעצמו, שהיא תיעצהו תמיד שיסכן עצמו בדרכים כדי שירויח ממון והון רב ואין מגמת פניה רק לאסוף כסף וזהב לרוב. ובזה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה כי היא תיעצהו שיעסוק תמיד בהרוחת הממון, וכאשר יתבטל מדברי תורה הא מבואר שסופו יורש גהינם כמדובר.