פרקי משה על אבות א:יז

שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף וכו'. אחר אשר גזר אביו שבחלק העיוני יספיק בשיסתלק מן הספקות ואמר דרך כלל שגם אצל המעשים יסתלק מן הספקות רצה עתה שמעון בנו לבאר, הדרך הנכון אצל המעשה. והנה דעתי בביאור דבריו רחוק מדעת המפרשים שהם חשבו שהשתיקה הנאמרת פה לגוף הוא בדברים הגופניים, ולבבי לא כן יחשוב, רק שבא לתאר השגת שלמות המעשה כפי החכמה המדינית, ולהיות שכל המעשים והמצוות כלם באו לתקון הגוף והכחות הגשמיות והיו ההקדמות הצריכות לתקון הגוף כלם מקובלות, על כן הקדים ואמר שכל ימיו נתגדל בין החכמים והם החכמים המיישירים אל המעשה ואמר שלא מצא לתקון הגוף טוב מהשתיקה והוא רמז אל השמיעה מההקדמות הצריכות להישרת המעשה כנז', וזה נרמז במלת שתיקה, כי שתיקה לא תאמר רק כאשר יהיה האדם בחברת אחרים שהם מדברים והוא שותק, שאם הוא יושב לבדו ואין איש עמו מדבר לא שייך שם שתיקה כלל.

וביאר שהשומע ההישרה אל הפעולות הטובות ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע שיהיה נאה דורש ונאה מקיים. ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יתר על מה שדורש וז"א לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, ירצה, הדורש והמדבר בעניני תקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה, ועל כן המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא, שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה. ובזה יתישבו כל דבריו על ענין אחד, ואינם גזרות מתחלפות רק כלם הם על השמיעה לחכמים המישירים אל המעשה כפי המדבר והשומע כאמור, ויתישב גם כן אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה היתר על הגבול הידוע. ובכן על פי דרכנו יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה והוא דקדוק נכון.

ואפשר שיתישב מאמרו זה בשיהיה תוספת ביאור על דברי הלל זקנו של אביו שאמר נגד שמא אבד שמא כפי מה שביארנוהו אנחנו. ואמ' שהוא נתגדל בין החכמים ושמע וידע מוסריהם, ולא מצא טוב לגוף, והוא בדברים שבין אדם לחבירו יותר מהשתיקה שהיא כנוי אל הסבלנות. כי שתיקה תאמר כפי הבחינה הזאת לבלתי עונה אל העלבון הנעשה לו והם השומעין חרפתם ואים משיבים, כי כאשר יהיה שותק ובלתי משיב יהיה הסבלנות קנין שלם בנפש ולא יאונה לו כל און. ואמר שלא המדרש בזה הוא העקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנז' הוא העקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת תהלת מעלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו, על כן מה שיעשה קנין בנפש הוא המעשה, ולא יספיק השמיעה לבד מאחרים או הידיעה מעצמו אם לא ירגיל בפעולות כי ההרגל בפעולות הוא העקר, ואמר עוד לרמוז לבל יקרהו כמקרה הכסיל הפלוסוף ההוא, וכל המרבה דברים מביא חטא וכו', יר' שהמרבה לדבר נוסף על מה שעושה והוא אשר עליו אמר הלל נגד שמא וכו' הנה זה מביא חטא עד שאבד שמיה כמו שכתבנוהו ונכון הוא.