פרקי משה על אבות א:טו

שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו'. הנה שמאי למה שראה את הלל ששם כל עצמות השלמות בחלק העיוני לבדו ובכלו ובכל עת הנכלל בשם תורה סתם בכל מקום כמו שכללו שמעון הצדיק כמדובר. ולבבו לא כן יחשוב, כי לפי דעתו היה המעשה עקר, שהוא תכלית התלמוד ע"ד תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וכו', על כן אמר שמעשה התורה והם המצוות צריך שיעשה אותו האדם בקבע, וז"א עשה תורתך קבע, רצה לומר לא תהיה קביעותך בעיון רק במעשה הנמשך מהעיון והוא הנקרא מעשה העיון באופן שתהיה האמירה מעט, אשר הוא העיון, כי הדבור שליח השכל, והוא החלק אשר כלל שמעון הצדיק בשם תורה סתם והעשיה הרבה וז"א אמור מעט ועשה הרבה. ואינה הזהרה זולת הראשונה רק ביאור הראשונה כנז'. ואחר שאמר שחלק המעשה והם המצוות אשר כללם שמעון הצדיק בשם עבודה יהיו עקר, אמר כולל אחד לשלמות המדות, והם אשר כללם שמעון הצדיק בשם גמילות חסדים והוא שיקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כי הוא תחלת תהלת כל המדות המשובחות וסופן.

ואפשר שיתישב המאמר כלו על שלמות הפעולות שהם העקר אצלו כאמור. ולהיות השלמות תלוי במחשבה בדבור ובמעשה, והיה המעשה האחרון והתכלית בשלשתם והוא חלק הפעולות החצוניות. והפעולות כדי שיהיו שלמות צריך שיהיו מסודרות מפאת השכל הישר על פי התורה, כי אם יעשה אדם פעולה שהיא שלימה מצד עצמה ותהיה נמשכת ממחשבה רעה מכוונת לתכלית רע היא יותר רעה מהפעולה הרעה כשאין השכל נפסד בה כמו שביארנו בחלק הראשון מהמאמר הראשון מספר תפלה למשה, על מאמר טובה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו'. על כן אמר שהעקר במעשה הוא בטוב ושלמות המחשבה והשכל, והוא אומרו עשה תורתך קבע, ירצה, התורה שהיא כנוי אל העיון במעשה עצמו צריך שיהיה העקר בקבע ולא באקראי בעלמא לפי שבו תלוי עקר יקר הפעולה, והשני, שהוא הדבור, אין להשתמש ממנו רק הצריך לבד, על כן ראוי שתהיה האמירה מעט אצל המעשה עצמו, וז"א אמור מעט. אמנם המעשה עצמו שהוא כנוי אל הפעולות החצוניות יהיה הרבה כי בהרגל הפעולות יהיה הקנין נשמר בקיום בנפש וז"א ועשה הרבה. ואחר שביאר אופן הנהגתו אצל הפעולות במחשבה בדבור ובמעשה נתן לו סדר כולל להרגיל הפעולות בנקל והוא בשיקבל את כל אדם בסבר פנים יפות והוא כולל אמתי ונכון המביא לידי מעשה קיים ונכון וישר בלתי התנגדות כלל.