פרחי כהונה צו

כע"ז. ובע"ז מוכח בכמה דוכתי בג"מ כמבואר שם בדבריו. דאין חילוק בין צינעא לפרהסייא אלא פ"א עיי"ש: ומה שדקדק הגאון רעק"א ז"ל ומצא מקום לומר בדברי התו"ס שאף בשח"י שאחר הרא' היא כשי'. ממה שכתבו ראיה מב' אוחזין וכ"ו הגם דאיהו מדנפשיה חזר בו תוך כדי דבור וכתב שם סמוך ונראה כל זה לשיטת התוס' דחולין. אבל לפי מאי דנקט הראשונים דרק אותה שחי' מותרת וכו' דנראה דכתב כן רק דרך שקו"ט אבל לא לענין דינא. עכ"ז כד תידוק שפיר תמצא שראייתם ברורה. דדוקא שחי' הרא' היא דכשרה וכשישחוט פ"ב לע"ז מיקרי רגיל ואסורה דהכי מוכחי לה התוס' מההיא דב' אוחזין וכו' דקא משני הש"ס דעסקינן בישראל מומר דר"ל שכבר שחט לע"ז ונעשה מומר. והוקשה להו השתא כיון שהוא מומר אפי' שחט סתמא בלא שום אחד מכל אלו שחי' פסולה. אבל אי בחדא זמנא לא מיתסר שחי' עד שישחוט פ"ב לע"ז דאז מיקרי רגיל. ניחא דקתני ששחט לשם אחד מכל אלו. דבלא"ה אם שחט סתם לא מיקרי רגיל לאסור שחיטתו אבל עתה ששחט לשם אחד מכל אלו הרי עבד עכו"ם שנית ומיקרי רגיל ושחי' אסורה. אלא שאינה אסורה בהנאה. כמ"ש התוס' שם בדף מ' בד"ה הא דאמר להו וכו' דמיירי שעבדו. ואעג"ב דלא חשיב אלוה לאסור תקרובתו. כמ"ש רש"י דהר אינו נעשה עכו"ם. מ"מ עובדו בסייף וכו' עיי"ש, ועיין הרא"ש מ"ש שם בשם ר"י וכו' כיעו"ש: ושבתי אני ואראה מ"ש המל"מ ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וז"ל ודע שזה שכתבנו דמאי דאמרינן דמומר לע"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה כולה שהוא דוקא מי שרגיל בכך. הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם, והנה התוס' בפ"ק דחולין כתבו דמשום פ"א לא חשיב מומר ע"כ. הרי דס"ל דבפ"א לא הוי משומד אף שחילל בפרהסיא. וכן בע"ז וכו' מההיא דהשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז וכו' ר"ל אומר מותרת וכו'. ואין לומר דשאני התם דבאותה שחיטה שהוא נעשה מומר. הוא דאמרינן דשחיטתו כשרה. משום דשחיטתו ופסלותו באים כאחד. אבל לעולם אם שחט עוד שחיטה סתם שלא חילל שבת ולא עבד ע"ז כ"א פ"א תהיה אסורה. הא ליתא. שהרי התוספות הכריחו עוד סברתם מההיא דסו"פ שני דחולין בשנים אוחזין וכו' דאוקמינן בישראל מומר וכו' ותיפוק ליה דבלא"ה פסול. אבל אי בחד זמנא לא איתסר ניחא ע"כ. הרי מבואר דס"ל דבחדא זמנא לא חשיב מומר לכל התורה כולה. ובתוס' פ' הדר כתבו דמאי דאמרינן דמומר לח"ש אינו אלא באדם רגיל וכו' ודברי התוס' הללו הם כוללים יותר ממ"ש בחולין. ואפשר דאפילו פ"א או שתים לא הוי מומר לכהת"ו כולה. ומתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' קי"ט נראה דס"ל דבעינן שיוחזק ג"פ בחילל שבת ואז עושה יי"נ משום דהוי כמשומד לכהת"ו, אבל בפ"א או שתים אינו עושה יי"נ וראיתי בהג"א בריש חולין וז"ל פעמים שלש אסור לאכול משחיטתו וכו'. ונראה דזה שכתב פעמים שלש וכו' היינו כדברי התוס' דפ' הדר דלא הוי משומד אלא ברגיל בכך. וס"ל דבתלתא הוי חזקה. וכן נמי אותה שחי' שנעשה בו משומד. לכו"ע כשרה וכו'. אך מאי דמספק"ל במה שישחוט אח"כ אין ראיה ברורה להתיר דאפשר דהלכתא כרש"י בפ' הדר. דנראה דס"ל דבפ"א חשיב כמשומד לכל התורה. או דילמא בתוס' דעירובין דבעינן שיהא רגיל בכך. עכ"ל בקיצור לפי השייך לעניינינו: והגם שידיעתי מכרעת כי מך ערכי עלי ומה מני יהלוך לבוא אחרי המלך את אשר כבר הסכימה דעתו דעת עליון דדעת התוס' דלא מיקרי רגיל עד ג"פ דאז הוחזק לכך. מ"מ בהורמנותיה דמר. מקום הניח לי להתגדר בדב"ק. ואחר נשיקת רצפת עפרות זהב לו כל ראיותיו יש לפקפק בהם. א' מה שהכריח מן התוס' דפ"ב דחולין ודפרק הדר דשמעינן מהם דפ"ב או שתים לא הוי משומד לכהת"ו. מעתה מה יענה מר ניהו רבה בתוס' דסנהדרין דס"א ד"ה ר"ל וכו' שכתבו שאפילו באכילה מותרת כיון שלא היה מומר מעיקרא. ובשחי' זו הוא דנעשה מומר, והרי גם בשניה עדיין לא נעשה מומר אלא ע"כ צ"ל דרצה לומר אם ישחוט פעם ב' לע"ז איגלאי מילתא למפרע. דבשחי' זו הוא דנעשה מומר לאפוקי אם שחט סתם לא הוחזק למומר. ומינה שמעינן. דמ"ש מפ"ק דחולין משום פ"א לא נעשה מומר דר"ל בההוא שחיטה לא נעשה מומר עד שישחוט פ"ב לע"ז או בשבת. שאז הוחלט למומר. ושחי' אסורה כשחי' גוי. וא"כ השתא א"ש מ"ש בפ' הדר. דלא הוי מומר אלא ברגיל. דבשני פעמים הוי רגיל. ועל כרחין צריך להשוות דבריהם בהכי. אף שיש קצת דוחק כדי שלא יהיו דבריהם סותרים ממקום למקום. גם ההיא דשנים אוחזין וכו' לשיטתייהו אזלי התוס' שכתבו בדף מ' ד"ה הא דאמר להר וכו' דמיירי שעבדו להר וכו' וכמ"ש הרא"ש בשם ר"י דהשתא הרי שחט פ"ב לע"ז והוחזק מומר. ובלא"ה אין שחי' פסולה. שהרי לא שחט רק פעם אחת: ומה שנסתייע מתשובת הרשב"א דבעינן שיוחזק ג"פ בחילול שבת וכו' אין הכרח מזה. שהרי כתב הרב גט מקושר סי' קכ"ג סק"ו דמדברי הרשב"א בח"י לחולין שהביא משם התוס' ז"ל דאין שם מומר עליו אלא מאותה שחי' ואילך. דנראה בהדיא דבפ"א מיקרי מומר וכ"כ התב"ש סי' י"א ס"ק י"ב שהרשב"א בתה"א אף עג"ב שהביא בשם התוס' לקולא לא הביא כ"א באותה שחיטה. אבל מכאן ואילך הוה מומר. וא"כ יסתרו דבריו אלו עם מ"ש בתשובה. אלא לענין סתם יינם הקיל ולא לענין שחיטה ע"כ עיי"ש: גם מ"ש בשם הג"א דעד ג"פ הוא דמקרי רגיל וכו' תמיהא טובא קא חזינא הכא על הנח'ה זו דא"כ