פרחי כהונה צג

אסורה מדאורייתא. א"כ פשוט הוא שכשם שהתירו שבות גמור באמירה לגוי משום יישוב א"י, כן התירו להישראל לקנות לכתחלה שאין בו אלא שבות דמה לי שבות דאמירה לגוי. מה לי שבות דקנייה (עיין שיו"ב מ"ש משם מהר"י ואלי) וא"כ למה נקט לשון הא"ז. אם לא שתאמר. דמרן ז"ל גילה לנו טפח בדעתו הקדושה שנוטה לדעת הא"ז בכולה מילתא. דלא התירו אמירה לגוי משום יישוב א"י. אלא בדבר שאין בו כ"א שבות דרבנן ובקנייה נמי לא עביד ולא מידי אלא שמראה לו כיסים של דינרים וכו' כמ"ש בב"י משם הא"ז. ושמעינן שפיר דדעתו לומר שכתב הגוי אינו אסור אלא מדרבנן. ולהיות שהדבר נוגע לאיסור שבת החמורה. כסה טפחיים ולא גילה לנו דעתו הקדושה שהוא מדרבנן. עד שהגיע לפרק המגרש לענין גט. וגילה דעתו בב"י דכתב עכו"ם לא מיקרי כתב וכדאמרן: כללא דמילתא בהא סלקינן בהא נחתינן. דדב"ז שנוי במחלוקת הראשונים ז"ל. ומרן ז"ל אין הכרע בדבריו. ואין בידינו רק מה שהכריע מור"ם ז"ל שפסק כהא"ז שכתב העכו"ם אסור מדרבנן. וכדאי הוא מור"ם ז"ל לסמוך עליו בזה דלא שבקינן וודאו של מור"ם מפני ספיקו של מרן ז"ל. וכן כתב הניאי"ץ בא"ח סי' א' עפ"י דרכו בקודש וז"ל ואף את"ל דיש להסתפק בדעת מרן מ"מ אחר שמור"ם פסקו. הכי נקטינן עכ"ל. וכן דעת הנוב"י ז"ל שבסי' ל"ג היה מתכוין להוכיח מהגמרא כדעת הרמב"ם כמש"ל. וגם בסי' כ"ט הביא שכתב ב"י בסי' רמ"ד לענין מכס שכתב העכו"ם אסור מדאורייתא. ובמסקנתו כתב וז"ל ואנן על הרמ"א סמכינן דסובר שגוף הכתיבה של כתב גלחות אינו אלא שבות. ואף שהב"ש חילק. ועיין במג"א וכו' אעפ"כ כדאי רמ"א לסמוך עליו עכ"ל. דהשתא יקשה לן למה תלה המחלוקת בהב"ש. הרי סמוך ונראה הביא דברי מרן ב"י עצמו דס"ל דכתיבה דגלחות הוי דאורי' אלא דמצדד איצדודי. עפ"י הסברות החולקים בכתב העכו"ם וכנז"ל. אמטו"ל קאמר כיון דמרן מספקא ליה מילתא כמאן אזלא ורמ"א פשיטא ליה. אנן על רמ"א סמכינן. ולהכי תלה המחלוקת בהב"ש שהוא מפרש בדעת מרן כן. אבל לא מצי למימר דמרן ב"י חולק בפשיטות ועיין שם בהשע"ר מ"ש בזה: ואח"ז בא לידי ספר הגאון חת"ס ז"ל. וראיתי מ"ש בחח"מ סי' קצ"ה דכתב גלחות כתב גמור הוא ולא דמי לכתב משיט"א שהתיר הרב תולדות א"ו שהביא רב"י בסי' תקמ"ה לכתוב בו בחוה"מ.. דשאני כתב משיט"א כיון דבעינן כתיבה תמה. אבל כתב גלחות כתב גמור הוא. ועל מ"ש הנובי"ת סי' כ"ט. כתב הרב ז"ל דיפה כתב הגאון. דאיהו עסיק באיסור דרבנן ע"י גוי דלרמ"א הוה שבות דשבות. ולשאר פוסקים הוי שבות אחד. ולזה כתב דבפהמ"ר כמו עובדא דהתם יש לסמוך בדרבנן ארמ"א. דבין כך ובין כך דרבנן הוא אבל לכתוב ישראל בעצמו. חלילה חלילה. דודאי הלכה פסוקה דלא כהג"ה הנז"ל וחייב חטאת עכ"ל: והנה עם היות שדברי קודשו אין בהם די הכרע אליבא דמרן. עכ"ז יש עוד מה לפקפק בדב"ק בהורמנותא דכבוד הדרת גאון תורתו. חדא מ"ש דכתב משיט"א אינו כתב גמור וכתב גלחות הוי כתב גמור. הרי הוכחנו לעיל מדברי הרשב"א והרשב"ץ ז"ל שכתב משקי"ט והוא עצמו כתב משיט"א דינו שוה לכתב העמים. ושניהם כאחד לא מיקרו כתב. וכמ"ש הגמי"י פ"א ופ"ז מהלכות תפלין דכתב גלחות וכתיבה דקה שלנו. שוו בשיעוריהן ולא מיקרו כתב: ומ"ש על דברי הנוב"י וכו' משטחיות דבריו נראה פשוט דלאו להכי נחית. אלא דעתו לסמוך על דעת רמ"א כיון שלא מצא הכרע בדעת מרן וכנז"ל. ותדע שהוא כן שהרי יצא לדון במ"ש הש"ע סי' רנ"ב ס"ב שאפילו קיבולת אסור בבית ישראל. אם הוא רק במה שהנכרי עושה מלאכה גמורה. דבזה חיישינן למראית העין שיאמרו שישראל צוהו לעשות בשבת. אבל אם עושה דבר שאינו אלא משום שבות. אולי כולי האי לא חששו לחשדא. ונדחק ממ"ש רב"י בסי' רמ"ד שהקשה על הר"מ שהרי דבר זה דקבלת המכס ע"י גוי פרהסיא הוא ובכה"ג ליכא מאן דשרי אפי' בקיבולת הרי דאף בשבות דשבות חיישינן לחשדא דקבלת המכס היא עצמה שבות. וע"י גוי הוי שבות דשבות. ותירץ שאולי הב"י לא הקשה זה אלא לתירוץ הראשו"ן שגם במכס יש איסור תורה שהיא הכתיבה. אבל לתירוץ השני אולי יש חילוק בין שבות למלאכה ע"כ. הרי דתפס עיקר כתירוץ השני דב"י שאין בכתיבה איסור דאורי' ואם יקשה לו תירוץ ראשון. הלא כבר כתבנו דכיון שלא מצא הכרע בדעת מרן ב"י סמך על דעת רמ"א דפשיטא ליה: ואין מקום לומר דלא כתב הנוב"י כן אלא אאיסור מקח וממכר. דפשיטא ליה מעיקרא שאין בו אלא משום שבות. דלא היא. דגם אאיסור כתיבה קאי. דאסיק למילתיה כדעת הרמ"א כיעו"ש: ומ"ש שהוא חייב חטאת. כל הרואה יתמה. כיון שהוא מחלוקת הפוסקים הרא' ז"ל. היכי מייתי חטאת לעזרה מספק והלא לדעת האומרים. דאיסור כתיבת העמים הוא מדרבנן. לדידהו הו"ל כמקריב חולין בעזרה. וכעין קושייא זו הקשה עליו ה' כמהרי"א אבולעפייא ז"ל הוב"ד בסה"ב ישא איש ז"ל בחאה"ע סי' א'. שהגאון חת"ס ז"ל הנ"ז כתב בחאה"ע סי' י"ט בענין כרות שפכה וז"ל דטוב לומר להם שהוא פלוגתא דרבוותא. ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ. וכתב עליו דכיון שהוא ספק סריס מכח מחלוקת רוב הפוסקים עם הרא"ש ודעמיה. היכי לקי. דהו"ל התראת ספק ודוחק לומר דלקי לדעת הרא"ש, דגם הרא"ש מודה דלא לקי. כיון דהרמב"ם ס"ל דכשר לבוא בקהל. וגם להרא"ש ליכא אלא איסור תורה. ע"כ. והכא נמי איכא למימר בנדון זה. והנראה לומר דהגאון חת"ס