פרחי כהונה צא

משם ר"י הלוי דלא הוה פסול בכתיבה תלויה משום שאינו כתב. אלא משום דלא לישתמע תרי לישני בגיטא דמשמע שאף שאינו קרוי כתב. סותר לכתוב בו הגט ועוד מדקאמר מר. דכתב פרובינצא"ל הוא כתב מדבד"ב הוא כתב מאש"ק שהזכיר הרשב"א. שמעינן שפיר דכתב העמים לא מיקרי כתב. שהרי הוכחנו לעיל. שכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל לדעת הרשב"א. כמבואר בתשב"ץ כנז'. והכא קאמר על כתב פרובינצא"ל דלא גרע מכתב העמים. הרי שהשוה כתב פרובינצאל לכתב העמים. וא"כ מדכתב פרובינצא"ל שהוא מאש"ק לא מיקרי כתב. הוא הדין נמי כתב העמים לא מיקרי כתב דאל"כ מאי גריעותיה דכתב העמים. ועוד שלא מצא פתח היתר לכתב העמים אלא משום שגם הם כתבים הסכמיים. ואם הוא קרוי כתב. הול"ל דעדי מינה דהוא בכלל וכתב דקרא. ונוראות נפלאתי על הרב שע"ר ז"ל הנ"ז שהביא לנו לשון ב"י שכתב דכתב העכו"ם כיון דנהגו לכתוב בהם כתבים הסכמיים הוי בכלל וכתב דקרא. ובאמת חפשתי חיפוש מחיפוש ולא מצאתי לשון זה בבית יוסף רק כתב בלשון זה דכתב העמים גם הם כתבים הסכמיים. ותו ל"מ: גם מה שהביא ראייה מהג"פ. אדרבה משם ראיה להיפך. דהכי קאמר כיון דספר דקרא לספירת דברים הוא דאתא. משו"ה אמרינן כל כתב במשמע. ולא מצרכינן כתב אשורית. אבל אי הוה אמרינן דספר דקרא להכי הוא דאתא. דגט איקרי ספר לכל מילי לא הוה מכשרינן כל כתב בגט כמו בס"ת. והיינו טעמא דלא מיקרי כתב אלא אשורית כדמוכח בפ"ק דמג"י בההיא דאין בין ספרים לתו"מ וכ"ו עיי"ש: ונמצא דדברי השע"ר ז"ל במחיכ"ת ממקום שבא הוא מוכרע. דנראה בעליל מדברי הרשב"א ורב"י והג"פ. דסברי מרנן דכתב העמים אינו קרוי כתב. מה שהכשירו בו בגט. משום דלא בעינן בגט כתיבה הנקראת כתב. אלא כל שניכר בו מתוך הכתב שהיא מגורשת ממנו כשר. וכמ"ש הישמ"ח לב הנ"ז. ומעתה אזדא לה ראיית הרב"ש שהביא מאה"ע לענין גט דסבר לה מכן הש"ע דכתב העמים מיקרי כתב דאורייתא לענין שבת. וכמ"ש בעניותין: גם הרב חכמת שלמה על ש"ע אה"ע סי' קכ"ו תמה על הרב"ש. מהא דכתב הח"מ והביאו גך' הרב"ש בסי' קכ"ג שאם כתב הגט בשמאל דכשר. אף שבשבת לא הוי כתב ופטור. משום שבשבת בעינן מלאכת מחשבת משא"כ לענין גט וא"כ י"ל לגבי כתב נמי כיון שאינו כתב ישראל. לא הוי מלאכת מחשבת. וגם לא דמי למשכן ששם הוי כתב ישראל. ובגט נמי. דלא בעינן מלאכת מחשבת. ע"כ כשר בכתב נכרי כמו שכתב בשמאל. ע"כ: איברא לפי מה שכתבנו בדעת מרן הב"י באה"ע דס"ל דכתב העכו"ם לא מיקרי כתב. ונמצא שאין בו איסור רק מדרבנן. דהשתא עומד לנגדנו מ"ש בב"י א"ח סי' רמ"ד לענין מכס כמ"ש לעיל. דמוכח להדייא משם דהוי דאורייתא. והנה הישמ"ח לב תירץ לה והבי"ד השע"ר ז"ל דמ"ש בב"י דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב הכוונה דר"ל דא"כ גם היהודים הקונים המכס על הסתם הם כותבים. וא"כ יש במכסים מלאכה דאורייתא כיון שהיא כתיבה שלנו. ומעולם לא דבר הרב"י ז"ל שם על כתב שלהם ע"כ. וכך הבין הרב ויאמר יצחק ז"ל בשו"ת א"ח סי' כ"ז דף י"ח ע"א עיי"ש. האמנם באמת דברי רבינו ב"י. אין מקום להולמם עפ"י פירוש זה. דבאמת לאו לענין היהודים מיתשיל. אלא הכי קאמר רב"י. דמעיקרא מיקשי שהרי אין בקבלת המכס שום איסור דאורייתא ואף אם קובע מלאכתו לגוי בשבת שרי בקיבולת. וע"ז מתרץ דסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב, ואם כן כשקובע לגוי לקבל המכס בשבת אף בקיבולת הו"ל כקובעו ג"כ לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא. ובוודאי מה שכותב הגוי היינו בכתיבה שלהם. ואפי"ה קרי ליה דאורייתא. אשר לא כן אם הוא כפירוש הישמ"ח לב מה מתרץ הרב"י על קושייתו וכן ע"י השע"ר וכ"ן דעת הנובי"ת א"ח סי' ס"ט: אלא דעם כל זה אין סתירה למ"ש בדעת מרן ב"י באה"ע. אחר שנדקדק קצת בדברי ב"י אלו דסי' רמ"ד הנ"ז. והוא דתירץ שם שני תירוצם על מה שהקשה דבקבלת המכס ליכא מלאכה דאורייתא. ת"י ה"א דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב. והא איכא מלאכה דאורייתא ות"י ה"ב. ועוד י"ל דלא שאני לן באמירה לעכו"ם שלא במקום מצוה. בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ע"כ. דיש לדקדק דמאי דוחקיה בת"י ה"א עד שהוצרך לת"י ה"ב. שאדרבה ת"י ה"ב לגבי ה"א כיהודה ועוד לקרא (קידושין פ"ק) הוא, דכיון שיש כאן איסור דאורי' מה לנו עוד לאיסור אמירה דרבנן. אמנם האמת הוא משום דרבינו ב"י כל יקר ראתה עינו מחלוקת הפוסקים בענין כתב העכו"ם אי להוי דאורייתא או דרבנן. ולא פסיקא ליה מילתא להכריע לצד אחד. לזאת מעיקרא סלקא אדעתיה לומר דשמא העיקר כדעת האומרים דהוי דאורייתא. אמטו"ל שתריץ יתיב דיש כאן מלאכה דאורייתא. בכתיבה של הגוי המקבל המכס. ולא הותר להשכיר הגוי אף בקיבולת ולקבוע לו מלאכה בשבת. אלא משום פסידא כמו שתי' הר"מ עיי"ש. אחר זה נדחק דדילמא באמת העיקר הוא כדעת האומרים שכתב העכו"ם הוא מדרבנן והדרא קושייא לדוכתה שאין כאן בקבלת המכס איסור דאורייתא. דגם בכתיבה לדעת האומרים שהיא מדרבנן אין כאן איסור דאורייתא. ולמה לו להר"מ למיהדר אפרק מי שהחשיך ולתרץ משום פסידא. לכך חזר עוד לומר דמ"מ לא שאני לן באמירה לעכו"ם וכ"ו בין מלאכה דאורייתא לדרבנן. ואפילו אין כאן כ"א מלאכת איסור דרבנן. הוה אסור לקבוע לו מלאכה בשבת. אי לאו משום פסידא. כההיא דפ' מי שהחשיך וכ"ו דהשתא הכא לפי האמור דלא הכריע הרב"י בזה. ולא