פרחי כהונה פז

נראה פשוט. דגם כאן גבי שחיטה הדין כך. דמי שהוא מחלל שבת בפרהסייא. אפילו באחד מן האיסורין הוא פסול לשחיטה כעכו"ם ושחיטתו נבילה, ואין לומר דדוקא לענין ביטול רשות פסקו כך. משום דאיסורו משום שבת, אבל לא לענין שחיטה. זה אינו שהרי רב אסי תירץ בגמ'. שהאי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם ע"כ. דר"ל עפ"י מאי דאיתא פרק הדר דף ס"ט א"ר הונא. איזהו ישראל משומד. זה המחלל שבתות בפרהסייא. ופרכינן. כמאן. אי כר"מ דאמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי. אי כרבנן, האמרי חשוד לדבר א'. לא הוי חשוד לכל התורה כולה. עד דהוי משומד לעכו"ם. ומשני א"ר נחמן ב"י ליתן רשות ולבטל רשות רב אשי אמר האי שנא חמירא ליה שבת כעכו"ם וכו' ע"כ. וכתב עליו השד"ח אין מכאן שום ראיה לדבריו דנהי דחמיר לן שבת כעכו"ם היינו כשמחלל באיסורין דאורייתא. אבל באיסורין דרבנן. אף שבת החמורה. פשיטא שאין לדונו כעכו"ם. ודוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כגוי. אבל לא לענין שחיטה ושאר איסורין. שאם הוא חשוד לאיסורין דרבנן. אינו חשוד לאיסורין דאורייתא. וכדלקמן בסי' קי"ט. ותדע דכי היכי לדרב נב"י חשוד לחלל שבת בפרהסייא. אינו משומד לכל התורה כולה. זולתי לענין ביטול רשות ה"ה נמי קסבר רב אשי לענין איסורין דרבנן דאינו כגוי אלא לענין ביטול רשות. אבל לא לשאר איסורין. וזה פשוט עד כאן לשונו: ובחידושי הגאון רעק"א ז"ל על הש"ע יו"ד סי' ב'. ייחס פלוגתא זו דהבה"י והפר"ח. לפלוגתא דהרמב"ם והר"ן ז"ל. ונעתיק תוד"ק השייך לענינינו והוא דהנה בתוס' חולין דף י"ד ע"א. העלו דאף בשוחט בשבת במזיד ובפרהסייא שחיטתו כשרה, דמשום פעם אחת לא נעשה מומר. ובחידושי הר"ן חולין כתב בשם התוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששוחט לעכו"ם או בשבת בפרהסייא לא נאסרה. שאינו נעשה מומר אלא עד גמר השחיטה. וראיה לדבר מ"פ או"ב דאמרינן ראשון לשולחנו ושני לע"א חייב משום או"ב. ואם איתא דשחיטה הראשונה שחיטת מומר חשבינן לה. אמאי מחייבי רבנן. והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי משמע דלאו שם מומר עליו. אלא מאותו שחיטה ואילך ויש דוחים דלא דמי שבת לע"א. דבשוחט לע"א שאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה. הדין הוא דנכשיר שחיטתו הראשונה. דנעשית בהכשר. אבל שוחט בשבת. הרי בתחלת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא. הילכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר ואין זה כלום אצלי. דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה, דמקמי הכי הוי מקלקל בחבורה דפטור ע"כ דברי הר"ן. וכתב הגאון רעק"א ז"ל הנזכר. אעג"ב דדחה הר"ן הסברא האחרונה בשתי ידים, מ"מ מצינו פה קדוש אומר כן. הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת. דכתב להדיא דבמזיד שחיטתו אסורה. דבתחלת שחיטה נעשה מומר עיי"ש: וכתב הגאון הנז' דהנה לכאורה ראיה ברורה להפר"ח הנז'. דמשום חילול שבת בדרבנן לא מיקרי מומר ממה דהעלה הר"ן דבשחיטה הרא' בשבת בפרהסייא דמותר. דלא הוי מומר עד גמר שחיטה. דמקמי הכי הוי מקלקל. והא מ"מ מקלקל הוי איסור דרבנן. אשר על כן ברור דס"ל להר"ן דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר. גם הוכיח מכמה מקומות בדעת הרמב"ם דדעתו בזה כהר"ן בהחלט. דבתחלת שחיטה הוי מקלקל ולא מחייב מיתה עד גמר שחיטה וא"כ יקשה איך כתב הרמב"ם בפיה"מ דהשוחט בשבת בפרהסייא דשחיטתו אסורה. דבתחלת שחיטה נעשה מומר. והרי הוכחנו דהוי מקלקל. אע"כ דטעמא דהרמב"ם דמ"מ מקלקל הוי מלאכה דרבנן. והוי מומר דרבנן. והיינו כדעת הבה"י הנ"ל דמומר לחלל בדרבנן. הוי מומר מדרבנן ושחיטתו אסורה וכו', וסיים הגאון בסו"ד היוצא לנו מדברינו בעה"י דדעת הר"ן דמשום חילול שבת דרבנן לא הוי מומר. ולהרמב"ם הוי מומר. עד כאן תוד"ק: והשתא אנן בדידן שזכינו לאורו של הגאון ז"ל. שהורה לנו את הדרך. דפלוגתא זו דהרמב"ם והר"ן תליא בזה. אי מחלל שבת בדרבנן הוי מומר או לא. מעתה בדרך זו נלך לתור ולחפש בדעת מרן הש"ע ז"ל בענין דהשוחט בשבת בפעם הראשונה אל מי מקדושים נטתה דעתו. וממילא אתיא דהכי נקטינן לענין מומר והנה כתב רביה"ט ביו"ד סי' י"א השוחט בשבת אעפ"י שאילו היה מזיד מתחייב בנפשו. שחיטתו כשרה. עד כאן לשונו: וכתב רב"י דלשון רביה"ט יוצא מלשון המשנה בחולין דף י"ד דמוקי לה בג"מ בשוגג. וה"ק אעג"ב דבמזיד מתחייב בנפשו הוא. הכא דבשוגג שחיטתו כשרה. ומשמע דבמזיד שחיטתו פסולה. וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה. אבל התוספות כתבו על מאי דבעי לאוקמה בג"מ אפילו במזיד. תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה. הא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו וכו'. ותירצו וכו'. ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר. וכן משמע בפ"ב עכ"ל. ונראה דמ"ש הרב"י מעיקרא דמשמע דבמזיד שחיטתו פסולה. היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא. דהגמ' איירי דוקא בשוגג. אבל לפי מ"ש משם התוס' דמשום פעם אחת לא חשיב מומר נראה דחזר בו ממשמעותיה קמייתא. ואפילו במזיד שחיטתו כשרה בפ"א: וכן נראה דעת הרב"ח שהבין גם הוא במשמעות הגמ' כן וחזר בו ממ"ש התוס' כנ"ל: שמעיקרא הקשה על רבינו הטור דמשמעות לשונו דאפילו מזיד שחיטתו כשרה. והוא הפך משמעות הסוגייא. ותירץ דרבינו נמשך אחר דברי התוספות שכתבו וכו' כמש"ל. וסבר רבינו דאעג"ב שהתוס' כתבו זה למאי דס"ד דבעי לאוקומי במזיד. מ"מ בע"כ דקושטא הכי הוא עיי"ש