פרחי כהונה פא

דקיי"ל דקמח עם קמח הוי לבל"ח. דלא כהגהת סמ"ק דכתב דהוי יבש ביבש. אלא כסמ"ג דקיי"ל דהוי לבל"ח. כ"כ בת"כ סי' קי"ד וכ"מ בתוס' ר' ע דף מ"ד ד"ה איתיבה וכו': ומ"ש הט"ז האי טעמא היינו משום דס"ל דמ"ש הרמ"א בהג"ה מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ שלא יהא בו ס' מן ההיתר כנגדו קאי גם אאכילת עכבר ולהכי הוצרך לה"ט שמתבטלין כשיטחן. מיהו כתב הרמג"א דדברי ההג"ה לא קאי אלא אדגן שצמח וכו' ואפי' אין ס' נגד הנשוכין אאכילת עכבר שרי בדיעבד. שהרי ה"ט הוא דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה וכ"כ הח"י וכו' אלא דצריכא לי עיון דהא רביהט"ו כתב הב' טעמים ולטעם ב' היינו מדין ביטול נגע בו שכתב דאפילו יש בו נישוכין אינו א' מאלף ומתבטלין וכו' דמשמע דאם אין בו כדי לבטלו לא שרי ולכאורה דלא כהמג"א. ונראה לומר דהט"ז נמשך אחר דעת חמיו הרב"ח שכתב על רבינו הטור שכ' שרחוק הוא לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק וכו' שאין השגתו השגה דהלא כתב ר"פ שאין להקל מלחלק בין רוק אדם לשאר רוקים. וה"ה שאין להקל גם בזה ע"כ. ואפשר דמשו"ה שגם הט"ז לא ס"ל כטעם הא' אלא כטעם הב', אמנם המג"א סב"ל דטעם הא' שכתב רביהט"ו הוא העיקר ועליה קא סמיך דהכי מדויק מלשונו הטהור דקאמר מר שאין לחוש לזה כלל דחששא רחוקה הוא וכו': והא דנקט טעם ב' משום ביטול לדברי הר"פ קאמר דאפילו לדידיה דסבר דמחמיץ אפי"ה הרי הוא מתבטל וכו'. ומה שהשיג הרב"ח על רבינו הטור דלא מחלק ר"פ בין רוק אדם לשאר רוקין. ס"ל להרב מג"א בדעת הביהט"ו דבאמת יש לחלק דשאני רוק אדם שהוא מרובה ונכנס הלחלוחית בחטה ומהפכה עד שתחמיץ משא"כ מעט רוק שבפי העכבר אין בו כח לרכך חטה קשה ולחמצה. לכך ס"ל דהעיקר כטעם הא' ולהכי אפי' אין ס' כנגדן שרי אלא שלכתחלה יש לחוש לדעת הר"פ. וזהו הנפקותא שיש בין ב' הטעמים דלטעם הא' אפילו אין בכל החטים כדי לבטל הנשוכין אפי"ה שרי שאין כאן חשש חימוץ. אמנם לטעם הב' אם אין בהם כדי לבטל הנשוכין אסור דהא מחזיקנן להו שנתחמצה ברוק העכבר: ומעתה בנדון שלפנינו שכבר נטחן הקמח קודם שבא לישאל ליכא למיחש למידי דהגם דמצינו לומר שהחטים הנשוכים הם מאכילת עכבר הרי זכינו בדין דאליבא דכולהו טעמי שרי דאותן הנישוכין כבר נתבטלו בטחינה וכדקיי"ל דקמח בקמח הוי לח בלח ומתערב יפה. ובפרט בטחינה ביחד שמתערב היטב היטב הדק כמ"ש הט"ז שם בתירוץ פסקי הש"ע וכו' עיי"ש ומה גם דהחטים הנשוכין הם מועטין מיעוט אחר קרוב לאחד מאלף ואין צריך לומר דיש ס' כנגדן ומה גם למ"ש השד"ח בס' אסיפ"ד ה' חו"מ סי' ת"ד סעיף ח' שאין צריך לשער כ"א נגד מקום הנשיכה ולא בכל החטה ובוודאי דוודאי שהם בטלין בשיעורן: וגם אמנם אפילו אם בא לישאל קודם הטחינה היינו מורים להתיר דהא משמע מדברי הטור דאפילו לכתחלה א"צ לברור וכ"כ הלבוש והר"ז אות ה'. והש"ע שכתב לשון דיעבד מיירי באין ס' כנגדן א"ע אות ה' כן מצאתי כתוב להרב כף החיים הנד"מ, דמשמע שאם יש ס' הנגדן אפילו לכתחלה והכא הרי יש למעלה מס' וכאמור: אלא דאכתי נשאר לפנינו ספק א' מה שהשיב בהגהות סמ"ק על המתירין אכילת עכבר משום דהוי מי פירות וכו'. דהא לאח"כ כשמערבין בו מים מחמיץ כדין מי פירות עם מים שמחמיצין. כבסי' תס"ב ולהתיר הספק הזה הנה כתב הפר"ח בסי' תס"ב ס"ד ז"ל דע שאם נתבטלו המ"פ שוב אין לחוש אם ילושו אח"כ במים. כדמוכח מתשובת הרשב"א סי' תפ"ח ומתשוב"ה להרמב"ן סי' ק"ן למאי דהוה ס"ל מתחלה דרוק העכבר אינו כרוק האדם נראה להרשב"א פשוט דמותר דאע"ג דבתר הכי לש עיסה במים ודלא כהגמ"י פ"ה בשם סמ"ק ע"כ. וכן כתב הח"י בסי' תנ"ג ס"ק כ"ב דדעת סמ"ק לאסור אף לאחר שנתייבשו המ"פ ודעת המתירין להתיר כשנתייבשו והוא הניחה בצ"ע: אמנם בסי' תס"ב סק"ג כתב בפשיטות דאפילו בנתייבשו המ"פ תוך הקמח אם אח"כ בא למים מחמצת ע"כ, ואפשר דלא קאמר מר אלא בקמח הוא דפשיעא ליה דמחמיץ אף בנתייבש משא"כ בחטים שנטחנו אח"כ וכן מצאתי להרב כף החיים אות טו"ב שכתב משם המאמ"ר בסי' זה אות א' שהביא סמוכות להתיר בנתייבשו המ"פ אלא שסיים דיש לסמוך ע"ז דוקא בנפלו על חטין אבל לא קמח אעפ"י שנתייבשו המ"פ אין להקל. וכ"פ הר"ז להתיר בנתייבשו המ"פ. וכ"כ השד"ח שהביא מ"ש הח"י כנ"ל וסיים וכיון שבשעת לישה נזהרין כמנהגם אין ממהר להחמיץ בשביל המעט מ"פ שכבר נתבטלו. וכ"כ הרב כף החיים כדי לצאת ידי כל הדעות: והנה עד עתה דברנו אם היו נשוכין מאכילת עכבר. האמנם חל עלינו חובת ביאו"ר אם הם נשוכון מאכילת צפורים, אם דינם שוה לאכילת עכבר או גריעי מנייהו. והנה השד"ח ה' חו"מ סי' י' סעיף ז' הביא משם הרב שואל ומשיב מה"ת ח"ג סי' פ"ב שגם שבא מנשיכת צפורים אין שום חשש ויישב התמיהא מאי דמשמע ממתניתין דפרה פרק ט' מ"ג דצפורים גריעי מעכברי. דהא גבי עופות תנן סתמא דפוסלין מי חטאת שהמים והרוק שבפיהן מתערבין במי חטאת. ואילו בעכבר שנוי במחלוקת דלהא' פוסל דחייש לרוק שבפיו. ולת"ק דקיי"ל כוותיה אינו פוסל משום דאינו