פרחי כהונה סו

ולכאורה נראה דקדוק אחד בנושא זה. והוא דמדברי הברכ"י ז"ל ודעמיה דקאמר מר לכתחלה לא ישמיע לאזניו כדברי הזוהר. משמע דהזוהר אזיל לחומרא ואילו להירוש' שהביא מרן ב"י בשם הרשב"א ז"ל דקאמר מצוה לכתחלה לא ישמיע לאזניו כדברי הזוהר משמע דהזוהר אזיל לחומרא. ואילו להירוש' שהביא מרן ב"י בשם הרשב"א ז"ל דקאמר מצוה לכתחלה להשמיע לאזניו. אלא דבדיעבד יצא עי"ש משמע דלחומרא אדרבה צריך להשמיע לאזניו. ונהי דפליגי לענין דינא אם ישמיע לאזניו או לא. מ"מ בהיפוך סברות עד עתא לא שמענו לומר דדברי הזוהר לחומרא. דאדרבה לשיטת הירושלמי נראה שהוא לקולא אם לא ישמיע לאזניו ונראה לומר דלגבי כוונת הלב באמת הם דברי הזוהר לחומרא. דאילו לדברי הירוש' דקאמר מצוה לכתחלה להשמיע לאזניו. הוי קולא. שהרי נקל לו לכוין יותר כי על ידי הקול מעורר הכוונה כנזכר מזה בכמה מקומות. וכדמשמע קצת מעובדא דרבי יונה שהביא הטור משם הירוש' דכד הוה מצלי בבי כנישתא. הוה מצלי בלחישא. וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא וכ"ו שפירש מרן בב"י שלכך הגביה קולו כדי לעורר הכוונה עיי"ש ובפריש"ה. משא"כ להזוהר דקאמר שלא ישמיע לאזניו. קשה עליו לכוין היטיב. ולהכי כתב הברכ"י לכתחלה לא ישמיע לאזניו. אף שחובתו הוא ויעשנה לכוין בתפלתו. והוא דקדוק נכון: ברם חזה הוית לה' בית עובד בדינים השייכים לתפלת י"ח אות ע"ח שכתב משם מהר"י סרוק ז"ל בסדורו שכתב דצריך שישמיע לאזניו ומפני זה כתב שאין לסמוך על שמועתו של הברכ"י ששמע בשם גור"י האר"י ז"ל דאפילו לאזניו אסור להשמיע וכ"ו. דכיון דמהר"י סרוק ז"ל תלמיד מובהק להאר"י ז"ל כתב כן. זו היא הכרעה גדולה לכתחלה שישמיע תפלתו לאזניו ע"כ. ולפי"ז נראה דמהר"י סרוק מפרש הזוהר דקאמר דלא אישתמע לאודנין וכו' כמש' הרמג"א בסי' ק"א סק"ג דכוונת הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו. וכמ"ש רמא' בדמ' סי' קמ"א. ע"כ. אך אפשר לומר כן שהרי יגיד עליו ריעו מאי דאיתא עוד בפ' ויגש דף ר"י וז"ל ובג"כ לא אצטריך ליה לב"נ למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע. ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וסימניך והקל נשמע קל בלא ואו' נשמע, דא הוא צלותא דהיא בחשאי דכתיב בחנה וקולה לא ישמע וכו' עי"ש דמדקאמר למשמע קליה בצלותיה. משמע אפילו הוא עצמו לא אצטריך למשמע. דאם כוונתו שלא ישמיע קולו לאחרים הול"ל דלא אצטריך וכו' לאשתמעא קליה דמשמע פועל יוצא, ולא לשון למשמע וכו' שהיא פועל עומד. וכן נמי דייק השל"ה דף רן' דקלא לא נאמר אלא קליה שלא ישמיע אפילו לאזניו כ"כ משמו בניצוצי אורות על הזוהר עי"ש. ונראה עוד לדקדק בלשונו דנקט לא אצטריך וכו' לאפוקי קש' דצריך להשמיע לאזניו. והכא בתפלה לא אצטריך להשמיע לאזניו. ומדין ק"ש אתה למד לענין תפלה דבק"ש דצריך להשמיע אינו אלא לאזניו ובתפלה דאין צריך להשמיע היינו אפילו לאזניו. ומעתה על כרחין צ"ל דמאי דקאמר בפ' ויקהל דלא אשתמע לאודנין וכו' היינו אפילו אזניו של המתפלל. וכ"כ מוהרח"ו ז"ל בס' עולת תמיד שסידר מהרי' צמח ז"ל וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כ"א אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בק"ש תקנו להשמיע לאזניו אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו' לא סלקא כי אז החיצונים שומעין לה והם מתערבין בהדה וכו' עי"ש והוב"ד בס' כף החיים החדש שם וסיים ומי לנו גדול ממהרח"ו ז"ל אשר סמך הארי ז"ל את ידיו עליו יותר מכל החבירים כמ"ש בסוף שער הגלגולים דף ע"א. ועיין שם הגדולים מש' עליו רבינו חיד"א ז"ל ובודאי עליו יש לסומך שהוא מפרש דברי הזוהר הנז' שלא להשמיע לא לאזניו ולא לאחרים: ומעתה זכינו בדין זה לפי מה שבררנו בדעת הפו"ס ז"ל דלשיטת גמ' דידן והירוש' רשאי כל אדם להשמיע קולו בתפלתו לאזניו דוקא. ולא לאחרים והוא דבר השוה לכל אדם שאז יוכל לכוין יותר בתפלתו כמ"ש רבינו הטור וכמו שפסק מרן הש"ע ז"ל זולת למישרים ארחותם שלבם נכון עמם. ראוי להם לחוש לדברי הזוהר שלא ישמיעו אפילו לאזניהם ויכונו מחשבותם. וכל זה אם יוכל לכוין בלחש למר כדא"ל ולמר כדא"ל. אך אם אין דעתו צלולה מותר להגביה קצת קולו אם הוא בינו לבין עצמו אבל בצבור לא ישמעו אחרים את קולו דאתי למיטרך צבורא. כמ"ש הש"ע שם ואף אם יהיו בידם סידורים מ"מ שייך עירבוב הדעת. ולא דמי לרה' ויוה"כ שכ' הש"ע שם בשם י"א שמותר להשמיע וכו' דהתם שאני מכמה טעמים שכ' מרן בב"י שם עיין עליו. ואני תפלה אל ה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן כ"ו שוב אח"ז הוברר לי עסק השאלה הנ"ז דלהכי איתשיל להיות שאחד המיוחד בעם יחש"ל. חידש בטובו מילתא דתמיהא בעיני אינשי. להשמיע קולו בתפלתו בברכות האמצעיות. עם שלא היה הוא בכבודו שליח צבור וטעמו ונימוקו עמו לזכות את הרבים בקי ושאינו בקי כאשר יהיו נמשכים אחריו בתפלתו. תהיה תפלת העלג כבד פה וכבד לשון. תהיה מורגלת בפיו כלשון הצחה. ועל דא נזקק ידיד השואל לשאול. אך באמת אחר המחי"ר מכת"ר שלפענ"ד לאו מילתא היא. ושרי ליה מאריה דעביר דלא כמר. דלפי תקנת הרמב"ם ז"ל שתיקן לומר התפלה כולה בקו"ר מראש ועד סוף כולם כאחד הקהל עם הש"צ פעם אחת בלא חזרה. כמו שהעתיקה הרדב"ז ז"ל בישנות ח"א סי' צד עי"ש. לא נאמרה תקנה זו אלא בש"צ לא באדם יחיד עיין בלשון התקנה הנז' דנקט דוקא הש"צ. וכמ"ש נמי מרן ב"י סי' קכ"ד משם רב שרירא גאון ז"ל שאין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את