פרחי כהונה סה

סימן כ"ו. למעלת כבוד רב חביבא. מה יופיו מה טובו כמה מעלה טוב"ה. כש"ת רבי יעקב שרביט נר"ו בעי"ת תלמסאן יע"א שאול שאל מעכ"ת פנים בפנים לחוות דעתי בענין איסור השמעת קול בתפלת י"ח: ולהשיב מפני הכבוד. הנה רבינו הטור סי' ק"א הביא ש"ס דברכות דף ל"א ודף כ"ו וז"ל אמ"ר המנונא כמה הלכתא גברוואתא איכא למשמע מהנך קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות. מכאן למתפלל שצריך שיחתך בשפתיו. וקולה לא ישמע. מכאן שלא ישמיע קולו בתפלתו ותניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. שמראה כאלו הק"בה אינו שומע תפלה בלחש. המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר דכתיב בהו קראו בקול גדול ע"כ. הרי לפניך גמרא ערוכה אליבא דהלכתא דאסור להשמיע קולו בתפלתו ומה יש עלי עוד להאריך בזה: אך בזאת יאות לי לברר עסקי בס"ד. אם הוא מה שאסור להשמיע קולו בתפלתו. היינו שלא להשמיע קולו לאחרים. אבל לאזניו מיהת יכול להשמיע או דילמא שאפילו לאזניו אסור. והנה רבינו הטור שם הביא מחלוקת התוספתא עם גמרא דידן והירוש' דלדברי התוספתא בפ"ג דברכות פסקא ט'. צריכה שתהיה התפלה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו מדכתב בחנה וקולה לא ישמע. משמע שלא היתה משמעת כלל אפילו לאזנה מיהו לדברי גמרא דידן דקאמר שלא ישמיע קולו וכ"ו משמע דוקא לאחרים לא ישמיע אבל לאזניו יכול להשמיע וכן הוא בהדייא בירוש' וכמבואר עוד בירוש' שהביא מרן בב"י משם הרשב"א ז"ל. והכריע הטור כגמרא דידן והירוש' ודחה דברי התוספתא שכתב וז"ל והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו. כי אז יוכל לכוין יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ת וז"ל לא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש. וכ"פ מרן בש"ע כלשון הרמב"ם: האמנם ראיתי אחרי רואי מ"ש מרן ז"ל בבד"ה וז"ל ומ"מ מזוהר שכתבתי סי' קמ"א מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו ע"כ. ובסי' קמ"א בב"י העתיק לשון הזו' פ' ויקהל דף ר"ב וז"ל ואי ההיא צלותא אשתמע לאודניה דבר נש לית מאן דציית לה לעילא וכ"ו עיי"ש דנראה מזה דדעת מרן ז"ל נוטה לפסוק כדברי הזוהר והתוספתא. דהשתא יקשה עלינו דלמה פסק בש"ע שישמיע לאזניו היפך דברי הזוהר. והרי כתב הכנה"ג בכללי הפוס' סי' נ"א דמרן ז"ל חיבר ספר ש"ע אחר בדק הבית. והו"ל למרן ז"ל לפסוק בש"ע כדברי הזוהר כדעתו בבד"ה. והברכ"י ז"ל כתב על יישוב קושייא זו דבספרו שם הגדולים פקפק על כלל זה דהכנה"ג דפעמים ימצא הש"ע מוקדם לבד"ה ופעמים להיפך והשתא הכא אפשר דקדם הש"ע לבד"ה. ואז חזר בו וכתב בבד"ה דראוי לחוש לדברי הזוהר אך לא נחה דעתי בזה שהרי יש לפנינו דרך מרווח ומה לנו להכנס בתי' דחוק כזה. שהרי הוא עצמו ז"ל כתב לתרץ מאי דקשה מהכא בסי' ק"א דפסק הש"ע כגמ' דידן דמותר להשמיע לאזניו. ולקמן בסי' קמ"א פסק כהזוהר דלא ישמיע לאזניו. ומהזוהר משמע דמשוה תפלה לקריאת ס"ת. עי"ש בב"י. ותי' הברכ"י דהתם דלא מוכח מש"ס היפך הזוהר פסק כהזוהר. אבל הכא דמש"ס מוכח דישמיע לאזניו היפך הזוהר פסק כהש"ס. ומעתה הו"ל להברכ"י ז"ל לעמוד בשלו גם בזה ולומר דמה שפסק הש"ע שישמיע לאזניו א"ש כגמרא דידן. ואף אמנם דאיתיה לכלל הכנה"ג דבד"ה מוקדם לש"ע מ"מ לא מצי הש"ע ז"ל לפסוק כהזוהר כיון שהוא היפך הזוהר ומ"ש בבד"ה דראוי לחוש לדברי הזוהר לאו דנטתה דעתו לפסוק כן היפך הש"ס. אלא דר"ל למי שאפשר לו לכוין אף שלא ישמיע לאזניו. ראוי לחוש לדברי הזוהר. דהכי משמעות לשון ראוי לחוש שהוא לכתחלה ולחומרא אבל לשאר המון עם ישראל שאי אפשר להם לכוין אם לא שישמיעו לאזנם פסק בש"ע שישמיע לאזניו כדינא דגמרא אליבא דהילכתא. דפסקינן כש"ס נגד הזוהר וההכרח דוחק לומר כן שהרי מפורש בהדייא בב"י סי' קמ"א דדבר הנזכר בהדייא בש"ס אין לדחותו מפני הזוהר שכתב שם וז"ל מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדייא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ע"כ דנראה פשוט משמעות דב"ק דהיכא דנזכר בתלמוד בהדייא שבקינן דברי הזוהר מפני התלמוד וכן הוא בכנה"ג בכללי הפוס' אות א' עיי"ש. ועיין לה' מט"י סי' קמ"א סק"ז שהקשה ג"כ דברי הש"ע מסי' ק"א לסי' קמ"א ותי' כיון דבגמ' דידן מוכח דאין איסור אלא בהגבהת קול אין לתפוס אלא שיטת הגמ' דידן. ועוד דכדי שיכוין יותר צריך להשמיע לאזניו. ולא סגי בלא"ה אם לא ישמיע לאזניו. לכך פסק מרן הש"ע ז"ל בתפלה דצריך להשמיע לאזניו דהלואי ואולי בזה יוכל האדם לכוין דעתו למה שמוצא בשפתיו ובפרט בזמנינו זה ה' יכפר ודחה דברי הפר"ח שכתב דנקטינן כדברי הזוהר וכמ"ש מרן בבד"ה. עיי"ש. ודברי קודשו מראים באצבע. למה שכתבנו דדברי הזוהר לא נאמרו לשאר ההמון שלא יוכלו לכוין אם לא ישמיעו לאזנם וגם הגאון רבינו חיד"א ז"ל נראה דעתו כן. שהרי הגם שבברכ"י פסק לענין הלכה כהפר"ח דנקטינן כדברי הזוהר. וכן במחב"ר כתב על דברי המט"י דדברי הפר"ח עיקר וכבר הופיע בבית המדרש רוח הקודש מיסודו של רבינו האר"י ז"ל שכ' דגם בתפלה צריך שלא ישמיע לאזניו ומי יבוא אחרי המלך ומ"מ סיים שם וכתב אין זה דווקא אלא למישרים אורחותם לכלכל דבריהם במשפט האורי"ם. אמנם להמון העם תיסגי שלא ישמיעו לאחר וכו' ומה גם דבברכ"י נמי דקדק לומר בלשונו הטהור למשמעות התוספתא והזוהר לכתחלה לא ישמיע לאזניו. דפשוט הוא דלא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לכתחלה למאן דאפשר ליה לכוין היטיב: