פרחי כהונה נו

פי מ"ש שכתבנו בעניותין לגבי דידי פשוט לאסור לכבות בהדיא. אלא ע"י שעון הריווא"י או ע"י גוי מיהת. ואל ה' ויאר לנו במאור של תורה אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן י"ז שאלה, מפני צוק העתים ודוחק הזמן שיש בשנה זו (שנת התש"ב ליצירה) מפני המלחמות ה'יאמר די לצרה. שאין הרשות נתונה ביד הקצבים להזמין בשר קודם יו"ט רק ואך עד יום ה' בשבת. ואירע שחל חג הפסח ביום ה' בשבת. ובשלמא אם היו מחלקים הבשר בבקר ואוכלים ממנו סעודת שחרית. אין כאן חשש. אעג"ב דיש מחמירין שלא לשחוט ביו"ט א', כמ"ש הרב בית יהודה במנהגים השייכים לר"ה ס"ג כיון שאפשר לשחוט מבערב. הכא דלא אפשר שאני. אך הכא שאין להם רשות לחלק הבשר לכל איש ואיש עד למחרת ביום ששי שהוא יו"ט ב' ש"ג. מעתה יש להסתפק אם יכולים לסמוך על מה שיאכל השוחט ממנו איזה דבר בסעודתו של שחרית. או לא מהני: תשובה. כתב מרן ב"י ז"ל סי' תצ"ח משם תשובת הרשב"א ז"ל שלא התירו לשחוט אחר הסעודה אלא המסוכנת. משום הפסד ממונן של ישראל. אבל הבהמה הבריאה אסור. ואפילו בהמתן של ישראל, אפילו אם יאכל ממנה כזית ע"כ. וכ"כ עוד בשם הח"מ בפ"א דיו"ט. אלא דבסי' תק"ג כתב עוד מרן ב"י בשם הסמ"ק יזהר שלא ישחוט מיו"ט לחבירו דשמא שני חול הוא. ואפילו בשני יו"ט של ר"ה וכו'. וסיים הסמ"ק בלשון הזה אך אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי. משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. אבל לאפות ולבשל מיו"ט לחבירו אסור אפילו כשאוכל קצת ממנו בו ביום. דהתם לא שייך האי טעמא עכ"ל. וכ"כ הכלבו בשם הר"פ. ותמה עליו מרן ב"י שהרי התירו חכמים לבשל קדירה מליאה בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת וכו'. ותירץ דמיירי דמבשל לאחר אכילה. וכסברת בעל העיטו"ר שכתב רבינו הטור בסמוך. ואפילו הכי שרי לשחוט על ידי אכילת כזית. מידי דהוי אבהמה מסוכנת שנתבאר בסי' תצ"ח שאפילו אחר אכילה יכול לשחטה. וסובר דבריאה נמי יכול לשחוט אחר אכילה כל שאוכל ממנה כזית ע"כ דנראה דפליגי בדין זה הרשב"א והה"מ ז"ל מיהו הט"ז בסי' תצ"ח כתב דמ"ש הב"י בשם תשובת הרשב"א דבבהמה בריאה אפילו אם יאכל וכו' הוא ט"ס וצ"ל אא"כ יאכל. אלא דבזה יש חילוק בין בריאה למסוכנת. דבמסוכנת כל שיש שהות ביום כדי לאכול סגי אפילו לא יאכל. דמשום הפסד ממון התירו כן. אבל בבריאה לא סגי אא"כ יאכל באמת כזית ממנה. דנמצאת אומר אם כנים אנחנו בהגה זו שכתב הט"ז בדברי הרשב"א, מעתה תו ליכא פלוגתא בין הרשב"א להסמ"ק דכו"ע סברי מרנן. דבבריאה נמי אם אוכל ממנה מעט. שרי לשחטה אפילו לאחר אכילה: האמנם אני אמרתי בחפש"י בדברי הפוסקים ז"ל דלא צדקה הגהה זו שהגיה הט"ז. עיין בתשובת הריב"ש ז"ל סי' רנ"ד שנשאל ביו"ט של ר"ה שחל להיות ביום ה'. והלך השוחט ושחט לחבירו עגל בן שנתו אחר האכילה מן המנחה ולמעלה. ולקחו האנשים מן הבשר ההוא לצורך מחר. וכשהאשימו להשוחט טען סבור הייתי שהוא מותר. וגם בעל השור טען שבו ביום אכל ממנו. כי לא היה לקהל ביום ההוא בשר דיים. והרבה אכלו פת חריבה. ולא יצאו ידי שמחת יו"ט. והשיב הרב ז"ל שאם הוא באמת כדברי בעל השור שהיה צריך לבשר בו ביום ואכל ממנו בו ביום. ודאי מותר לשחוט אפילו לכתחלה כיון שא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל אם אין צריך ליום כלל שכבר סעד די סיפוקו. אסור לשחוט לצורך מחר. ואעפ"י שיאכל ממנו היום מעט. אם אין צריך לו. הערמה היא זו. ולא התירו לשחוט לכתחלה דרך הערמה זו שיאכל ממנו מעט. ולא התירו אלא בבהמה מסוכנת משום הפסד ממונו. כל שיש שהות לאכול אעפ"י שלא יאכל. דכיון שאין צריך אין חילוק בין אוכל לאינו אוכל. אבל בבהמה בריאה ודאי אסור, דאעג"ב דקיי"ל דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה. דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין מלקות הוא דליכא. הא איסורא מיהא איכא. ואם היה מותר כשיאכל ממנה מעט. מה צורך לומר הואיל ואי מיקלעי אורחין יאמרו הואיל ואם רצה לאכול מעט וכו' עיי"ש וכ"כ עוד בתשובה לעיל סי' ט"ז עיי"ש. וכ"כ הרדב"ז ז"ל בח"א סי' קי"ב. והביא ג"כ תשובת הריב"ש הנז' וכ"כ בשם הרשב"א והה"מ ורבינו ירוחם עיי"ש. הרי שו"ר לפניך מפורש יוצא מתשובת הריב"ש והרדב"ז ז"ל דלא כהגהת הט"ז הנז'. אלא בבהמה בריאה אסור לשחוט אחר אכילה אפילו אם יאכל ממנה מעט. וגם ממה שפסק מרן ז"ל בש"ע סי' תק"ג ס"א הכי משמע שכתב דמה שמותר לשחוט אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית. היינו קודם אכילה. אבל אחר אכילה לא מהני מה שיאכל ממנו כזית עיי"ש: וכתב עוד הרדב"ז ז"ל שמ"ש בהגהת הסמ"ק והכלבו שאם אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי. פירוש אם הוא אוכל כדרך האוכלין שאין אוכלין אלא לצורך אכילה. לא להערים. וכן מפורש בסוף הלשון שכתב הסמ"ק וז"ל מיהו דוקא קודם אכילת שחרית. אבל לאחר אכילה לא ע"כ, הרי מבואר דאף לדברי הגהת הסמ"ק. לא התיר אלא קודם אכילת שחרית. אבל לערב לא אמרה אדם מעולם וזו אינה צריכה לפנים עכ"ל הרדב"ז. ומ"ש מרן ב"י ז"ל שדעת הסמ"ק שרי לשחוט ע"י אכילת כזית אפילו אחר אכילה וכו' נראה דאישתימטתיה ז"ל סוף לשון הגהת הסמ"ק שהביא הרדב"ז ז"ל: ועד אחר"ן הכבי"ד מ"ש המחב"ר ז"ל סי' תק"ג משם