פרחי כהונה נ

משום דהוי משתכר באיסורי הנאה עד כאן: מיהו אנן לגבי דידן נקטינן כפי נוסחא שכתב מרן ב"י בהאגור. דמוכח שפיר דתוך ל' יום מותר להשכיר ביתו לנכרי. ואינו אסור אלא בע"פ או תוך הפסח. אבל טפי לא: כמ"ש הט"ז משם הב"י וכ"כ המ"א וכ"כ המשב"ז עיי"ש. וכן הוא דעת הנוב"י שכתב בזה"ל דהשכיר החדר על תשעה יום מע"פ עד כלות ימי הפסח. דשמעינן שפיר דלא מבעיא תוך ל' יום אלא אפילו בע"פ קודם חצות יכול להשכיר. וכן נמי דעת החת"ס שם שכתב משכיר חדרו על ט' או יו'ד ימים וכו' דהיינו כשחל ע"פ בחול אז הוי ט' ימים וכשחל ע"פ בשבת הוי עשרה ימים. ועיין להשד"ח סי' ט' אות כ"ה מ"ש בשם האחרונים ז"ל בענין זה. ונראה דגם לדעת הפר"ח ז"ל אתי שפיר שאינו משכיר החדר ע"מ להשתכר באיסורי הנאה. שאין כונתו אלא להנצל מהאיסור. והעד לזה שמשכיר החדר בדבר מועט בפשיטי דלא שוו אגר שכירותא דעפ"י זה גם לדעתו ז"ל יכול להשכיר בע"פ קודם חצות ולענין אם צריך מסירת מפתח ביד הנכרי הקונה. כתב הט"ז שם וז"ל ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהנכרי יכול ליכנס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמרא דנכרי עייל מדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו. וכל שאינו עושה כדרך זה. הרי זה עובר בב"י וב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה עכ"ל וכ"כ הב"ח. אלא דהפר"ח ז"ל כתב דאף אם המפתח ביד הישראל שפיר דמי. גם המ"א כתב שמשמעות המ"ב שאפילו לא מסר לו המפתח בידו שרי בדיעבד: ועיין להנובי"ק סי' י"ח שכתב על גוף דברי הט"ז הנז' שהם דברים תמוהים. דמה בכך. דאפי' אם היה כונתו להערמה. הגע בעצמך. ישראל המוכר סחורה לחבירו באופן המועיל וכו' ולא ימסור המפתח. ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה שמחשב בלבו לבטל המקח ואח"כ יבואו לדין. וכי אנו משגיחין בהערמה דיליה הלא נקהה את שיניו בדין ונוציא המקח ממנו בע"כ. שכבר זכה הקונה. הכא נמי כבר זכה הנכרי הקונה ומה לנו להערמת המוכר. וכיון שזכה הנכרי שוב אין כאן בל יראה. באופן שדברי הט"ז שכתב שאם לא מסר המפתח עובר בב"י המה דברים שאינם נכונים עיין שם: והרב חק יעקב מחלק בדברי הב"ח והט"ז, דדוקא אם עשה דברים אלו קודם המכירה או בשעת המכירה. דנמצא דאין כאן מכירה כלל. וכן משמעות דברי הב"ח. אבל אם מכר מתחילה מכירה גמורה. ואחר זמן מה נותן בו הישראל מסגרתו או חותמו. אף דלכתחילה אין לעשות כן משום חשש הערמה. מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ דהוי כאלו נתן הישראל מסגרת או חותמו בחמץ של נכרי. שודאי אינו נאסר בשביל זה עיי"ש: ומעתה שעינינו הרואות שרבים וכן שלימים הקילו במסירת המפתח, ואם באנו לחוש לדעת הב"ח והט"ז ז"ל דבעו מסירת מפתח. שמא ימשך מזה כמה קלקולים כמ"ש הש"ת שם. לכן יש לנו לסמוך על מ"ש בקיצור ש"ע להגאון מוהרש"ג בסי' קי"ד אות ג' דאם ירא פן יקלקל הקונה יכול ליתן המסגרת אחר שמכר לו החמץ או אם הקונה מסכים להפקיד המפתח אצל הישראל שפיר דמי. הביאו השד"ח סי' ט' אות ט'. וכ"כ הרב כף החיים הנד"מ משם החמ"מ אם הגוי הניח המפתח אצל ישראל אין איסור בדבר. וסיים ונראה דה"ה אם לאחר שמכר ומסר המפתח. אמר לגוי היישר בעיניך שתניח המפתח אצלי והניחו אצלו דאין איסור בדבר ע"כ: ועיין עוד להשד"ח סי' ט' אות ו' ד"ה ועל החשש דמשום מסירת מפתח. כתב משם הרב בגדי ישע סי' ב' אות ב' וז"ל ואף שהב"ח והט"ז אסרו לסגור החמץ במסגר מפני שנראה כהערמה. ודאי הם מיירי שמכר לו ושילם כל דמי החמץ לישראל קודם הפסח. לכן אם יסגור במסגר שלו הוי הערמה. כי מה לו להסגיר חמץ של נכרי. אבל כשזקף עליו במלוה. יתר דמי המכירה עד אחר הפסח. אין זה הערמה. מה שמסגיר הבית שבו החמץ. כי הוא תופס במשכון עד שישלם לו. וכשישלם לו אף בפסח יפתח לו הישראל את המסגר. ויניח אותו ליקח חמצו ואם לא היה החמץ באחריות הישראל. היה מותר אף אם היה חמץ בבית ישראל. כיון דישראל מנכרי לא קני משכון וכו' עיי"ש מה שהאריך בזה וסיים הגאון שד"ח ז"ל ובאמת נראים הדברים נכונים בטעמם. דאין שייך בכי האי גוונא שום חשש הערמה כיון שהדבר ידוע דתפיס ליה אדמיה ע"כ: ומעתה אנן בדידן שנהגנו לכתוב בשטר מכירת החמץ בזה"ל ובעד כל החמץ נתן בידי בתורת עירבון סך פלוני. והנשאר זקפתי עליו במלוה עד אשר ישקול וימדוד כל מין למינו וישלם דמי הכל עספ"א וכו' דלפי זה אף אם לא מסר לו המפתח אין בזה חשש: אך זאת עומדת לנגדי כיון דאוקמינן לעיל דסגי לן בשכירות החדר שבו החמץ. ובשכירות אין צריך שטר. א"כ למה הנהיגו הראשונים ז"ל להצריך שטר במכירת החמץ ותביט עיני להגאון שד"ח ז"ל סי' ט' אות כ"ד שנדחק בזה וז"ל אלא דלפי זה קשה. דא"כ כל הטורח שהצריכו הקדמונים לכתוב שטר למכירת חמץ למה. הלא אנו מקנים החמץ אגב שכירות החדר ובשכירות קרקע א"צ שום שטר. ובשלמא לדעת הסוברים דבקרקע שהוא שלו לגמרי לא סגי בלא מכירה. ניחא דאיצטריך לכתוב שטר מכירת חמץ משום מכירת קרקע אך לפי דעת הסוברים דבין אם החדר שלו לגמרי. ובין אם אינו אלא בשכירות בידו, דינא הוא להקנותו לנכרי בשכירות בלבד. אם כן טעמא בעי. האי שטרא למה לן כלל, ואולי משום שכל עיקר מכירת חמץ מיחזי