פרחי כהונה מח

בודאי גרעיני חטים. אלא מחשש ספק שמא נתערבו בו איזה גרעיני תבואה. ואף גם זאת אין כאן אלא טעמו ולא ממשו וכמ"ש הרב דרכי נועם ז"ל. נוכל לומר שאין בו חשש אף למאן דסבר חו"נ גם בטעמו ולא ממשו. שהרי אינו ודאי שיש כאן חמץ ונתבטל. ומה שאסר הפר"ח ז"ל ודעמיה היינו משום דקאמר מר דהוי מידי דשכיח ורגיל ומצוי הוא שיש בו גרעיני תבואה. וזה חשיב כוודאי חמץ ונתבטל. אך הפר"ח ז"ל דבר בהווה לפי מקומו ושעתו. אבל במדינות הללו שאנחנו מסתופפים בצלם לא נמצא כן באשר שאין מקום להתערב מין בשאינו מינו כי כל תבואה למינה מתמלאת מן הגורן בשקים תפורים באופן שאין חשש לתערובת והניסיון יעיד על זה שבאמת חקרתי אחר ענין זה כמה פעמים ולקחתי משומשמין הנמכר בחנויות. שיש לחוש בתערובת באשר שהוא נמכר על יד על יד, ועיינתי היטב היטב הדק. ולא נמצא בו אפילו גרעין אחד ממין תבואה. וזה יורה על שינוי המקום ושינוי הזמן ממה שנמצא בזמן הפר"ח ז"ל. ונתבטלה הגזרה בטל האיסור. וצור ישראל יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. אכי"ר החו"פ תמונשנת יע"א ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן טו בענין מכירת חמץ לנכרי קודם פסח. כתב מרן ב"י בסי' תמ"ח משם התה"ד סי' ק"ד מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו הנכרי. הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בו הגוי כלל אלא ישמור לו עד לאחר פסח ויחזור ויתנם לו. יראה דשרי. רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי. או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט וכו' וכתב עליו הרב"י דנראה מדברי בעל תה"ד בתשוב' זו ובתשובה שקודם לה. דלא מהני נתינת חמץ לגוי אא"כ הוא גוי שמחוץ לבית ע"כ. וכ"פ בש"ע ס"ג. וכתבו הב"ח ושאר אחרונים ז"ל דיש מקום לטעות בדברי הש"ע דנראה דהקפידא היא שהנכרי יהיה מחוץ לבית. לאפוקי שלא יהיה משרת בבית הישראל. אבל על החמץ אין קפידא אם הוא בבית ישראל וא"כ הוה ישראל נפקד בחמץ מן הגוי. אלא הכוונה היא דעל החמץ אמר שיהיה חוץ לבית. אבל בגוי לא איכפת לן אפילו אם הוא בבית שהוא משרת שלו: וכתבו הט"ז והפר"ח ז"ל דהיא גופא שהחמץ יהיה חוץ לבית. שכתב ב"י לדעת התה"ד אינה אלא משנת חסידים. אבל אעיקרא דדינא שרי אף שיהיה בתוך הבית. שהרי איתא בהדיא בפ"ק דפסחים דף ז' ייחד לו בית אין זקוק לבער. דגוי כי מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל. שנאמר ולא ימצא בבתיכם. יצא זה שאינו מצוי בידך וכו'. ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לנכרי. וש"מ דאפילו בבית מהני בייחד לו קרן זוית. ובודאי דגם התה"ד לא בא למעט ייחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל: אשר על פי זה כתב הב"ח למצוא היתר לאנשי מדינתו שרוב משא ומתן שלהם הוא ביין שרוף. ואי אפשר למכרם לגוי מחוץ לבית. בפרט למחזיקים באורנד"א יש להתיר בענין זה שימכור לגוי כל החמץ שבחדר. וגם החדר עצמו ימכור לגוי. אלא כיון דקיי"ל דאין הגוי קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאיתא בפ"ק דקידושין. וטריחא מלתא לכתוב שטר וכו' צריך שיהא מתנה עם הגוי שיאמר לו. אני מקנה לך גם החדר בכסף זה וכו' עיי"ש שסיים דהא ודאי אין להשכיר החדר לגוי. ולומר דשכירות קונה בכסף בלא שטר כיון שאין דרך לכתוב שטר על שכירות כמ"ש ב"י בחמ"ש סי' קצ"ב. חדא. דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח כמ"ש האגור ע"ש הירו"ש ועוד דמסיק בגמ' פ"ק דפסחים דשכירות לא קניא. אלא צריך למכור לגוי גם החדר וכדפרישית עכ"ל: אך הפר"ח שם הרבה להשיב על הב"ח בזה. דמ"ש משם האגור על שם הירו"ש דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח. ליתא דלא קיי"ל כוותיה בזה דגמרא דילן פ"ק דפסחים פליגא אהאי ירו"ש. וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' קע"ז ע"כ. ונראה דגמרא דילן דקאמר הפר"ח ז"ל היינו ההיא ברייתא דף ז' נכרי שנכנס בביתו של ישראל ובצקו בידו וכו' ייחד לו בית אין זקוק לבער וכו' דמיירי בשכירות. כדקאמר התם עלה למימרא דשכירות קנייא עיי"ש. וקיי"ל כגמרא דילן וכמ"ש הרשב"א שם הביאו מרן ב"י בסי' ת"מ וז"ל דהא דגרסינן בירו"ש פרק כל שעה לא ישכיר אדם ביתו לנכרי ליתן בתוכו חמץ. אומר אני דפליגי אהאי ברייתא דייחד לו בית דגמרא דידן. דקא סבר ההוא תנא דכיון דשכירות לא קנייא. הו"ל כמופקד אצלו וכו' ואנן אגמרא דילן סמכינן ע"כ: ועוד דחה הפר"ח מ"ש הב"ח דמסיק בגמרא דפסחים דשכירות לא קנייא וכו' דהא איפכא אסיקנא בגמ' דאעג"ב דבעלמא שכירות לא קנייא. שאני הכא דכתיב לא ימצא. והרי זה אינו מצוי. וכדפירש"י שהרי אותה זוית מסורה לנכרי. ולפיכך כתב הפר"ח דימכור החמץ בדבר מועט וישכיר הבית לנכרי אחד אוהבו. ומ"מ כתב דאסור להשכיר במעות. דאסור להשתכר באיסורי הנאה. ואף אם המפתח ביד הישראל שפיר דמי ויכול לומר לו שלא יפסיד אחר הפסח עכ"ל: וכ"כ הנוב"י בנוסח מכי' חמץ שהובא בשו"ת שיבת ציון סי' יו'ד דיותר טוב להשכיר החדר ולהקנות החמץ אגב שכירות הקרקע כי בשכירות ודאי קונה הנכרי מישראל בכסף לחוד. אבל מכירת הקרקע אינה קונה אלא בכסף ושטר וכן מי שאין לו בית אינו יכול למכור החדר בלי רשות בעל הבית. ולפעמים אינו בעיר. או שהבעל הבית הוא נכרי. ולכן משום לא פלוג. התקון הוא ובית דינו תקנה שוה לכל. להשכיר החדר על ט' ימים מערב פסח עד כלות ימי הפסח עכ"ל. הובאו דבריו בשד"ח בע' חו"מ סי' ע' אות דלת