פרחי כהונה מז

סי' ג"ן וכן מדברי הב"י סוס"י תנ"א ועיי"ש וברור הוא. עכ"ל הפר"ח. והברכ"י ז"ל בסי' תמ"ז אות וא' כתב משם הרב מקראי קדש שהכריע דדוקא כשיש לחוש שנסחט ממשו אז אסור. אבל אי ליכא אלא טעמא גרידתא שרי עכ"ל, דהשתא אתי שפיר מה שאסר הפר"ח השמן שומשמין אעג"ב דליכא אלא טעמו ולא ממשו. היינו משום שנסחט ממשות החטים שנשרו עם השומשמין. ועם כל זה השכנה"ג ודעמיה סברי מרנן דאינו חו"נ ומ"מ כתב הרב חכמה ומוסר דף קס"ט אות ח"ן נראה דבמקום שאין ידוע מנהג בענין זה אם גם בטעמו אמרינן חו"נ הרוצה להקל יש לו סמוכין דרבנן קדישי ע"כ. נמצינו למידין דאף למ"ד חוזר וניעור. מודה דבטעמו ולא ממשו לא אמרינן כן לדעת כמה מרבוואתא זולת הפר"ח ודעמיה דלא סברי להו כן. ומ"מ הרוצה להקל יש לו ע"מ לסמוך ואדברה וירוח לי שיש צד עוד להתיר בזה אליבא דכו"ע. והוא דיש לדקדק במ"ש הפר"ח בסי' תמ"ז ס"ד שמדברי הב'י סוס'י תנ"א מבואר דגם בטעמו ולא ממשו אמרינן דחוזר וניעור והוא הפך ממה שפירש הוא עצמו בסוס"י תנ"א דברי הב"י שכתב הא דכתב הרב"י על דברי המרדכי שהתיר בשפוד ישן שצלו בו עופות בפסח, לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח. עכ"ל המרדכי. וכתב עליו הרב"י וכבר נתבאר בסי' תמ"ז שיש חולקים בדי"ז וסוברים דחוזר וניעור ע"כ וכתב הפר"ח ולא קאי הרבז "ל אלא לסיום דברי המרדכי. אבל לא אעיקרא דדינא דהכא אף למ"ד חוזר וניעור וכן עיקר משום דליכא ודאי חמץ. אלא חשש ממלח שלא נבדק. ולפיכך לא הזכיר המחבר ז"ל בכאן מחלוקת כמ"ש בסי' תמ"ז ס"ד ע"כ, דמשמע דמפרש דעת הרב"י דבטעמו ולא ממשו לא אמרינן חוזר וניעור. ונמצאו דברי קודשו סתראי נינהו: אלא דמוכרחים אנחנו לומר דלחלק יצאת לדעת הפר"ח ז"ל דאף למ"ד חוזר וניעור גם בטעמו היינו עכ"פ בודאי חמץ כההיא דרב נטורנאי. אשר לא כן גבי שפוד וכו' דליכא אלא חשש חמץ שמא היה שם בזה מודו דלא אמרינן חו"נ. וקרוב לשמוע חילוק זה מדברי הרב"י ז"ל. דשמעיה להמרדכי שהתיר בשפוד וכו' ונתן טעם לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קוד"פ. דמשמע שאף אם היה חמץ בודאי ויתן טעם במלח הרי נתבטל קוד"פ. ועל זה כתב עליו שכבר נתבאר שיש חולקין בדין זה וסוברים דחו"נ גם בטעמו לחוד אם היה בודאי חמץ שם, ואח"כ בבדק הבית חזר לומר דהכא כיון שלא היה חמץ ידוע אלא חשש ממלח שלא נבדק. אפשר דמודו דלא אמרינן חו"נ בחשש טעמו ולא ממשו דכולי האי לא אמרינן שמא היה שם ונתן טעם ונתבטל וחוזר וניעור. דחששא רחוקה היא לומר כן. דהשתא אתי שפיר מה שהוכיח הפר"ח מדברי הב"י בסוס"י תנ"א שכתב על דברי המרדכי שכבר נתבאר שיש חולקין וכו' היינו לענין ודאי חמץ דמיירי ביה הפר"ח כמו שהקשה על השכנה"ג מתשובת רב נטורנאי דמיירי בודאי חמץ ומ"ש בסוס"י תנ"א דהכא אף למ"ד חו"נ מיירי דליכא ודאי חמץ ודו"ק: וחילוק זה מצאתי לו סמך ממ"ש הברכ"י ז"ל סימן תס"ב אות י"א בד"ה וכי תימא וכו' אף למאן דנהיג כמ"ד חו"נ הנה בעיה"ק ת"ו אף מי שנוהג כן לא נהוג אלא בודאי לא בדאיכא ספיקא אי מעיקרא הוה איסור ונתבטל ע"כ ומזה אתה למד דגם למ"ד חו"נ גם בטעמו ולא ממשו. אינו אלא בודאי שיש חמץ ולא בחשש היה חמץ. דכ"ש הוא' וכן מבואר להרב חכמו"מ סעיף נ"ד שלא אמרו חו"נ אפילו בטעמו ולא ממשו. דוקא שיש טעם בודאי אבל לא מספק. והבו שלא להוסיף עליו. דהא איכא מ"ד דבטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ כך מתבאר מהפוסקים ז"ל עכ"ל. והוא סיוע גדול למה שכתבנו: האמנם לכאורה הן נסת"ר חילוק זה ממ"ש מרן הש"ע בסי' תמ"ז ס"ה בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קוד"פ ולא נזהרו בהם מותר לאכלם בפסח וכו' והיא סברת רש"י ז"ל כמבואר בטור. ופירש הב"י כלומר שלא נבדק המלח מהחמץ וכו' ואזדו לטעמייהו דסברו דכל שיתבטל קודם הפסח בס' אינו חוזר וניעור וכו' ולכן פסק כאן כן דאזיל לשיטתיה דפסק בסעיף ד' דלא אמרינן חו"ן. ומור"ם בהגה שם כתב ובמדינות אלו המנהג שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש וכו'. והיינו לשיטתו דפסק בס"ד דבדבר יבש חוזר וניעור. ומעתה לפי מה שכתבנו לחלק דאף למ"ד חו"נ גם בטעמו ולא ממשו. היינו בודאי אבל לא בחשש היה שם חמץ. והרי הכא בבשר יבש וכו' ליכא ודאי חמץ אלא חששא. ואף אם היה שם אינו אלא טעמו וכבר נתבטל ואינו חו"נ. וא"כ למה כתב מור"ם ז"ל להחמיר הרי אין מקום לחומרא זו, וליישב זה י"ל כמ"ש הד"מ שם דהמנהג שלא לאכול בשר יבש וכו' רק בשר שהדיחו אותו קוד"פ וכו' אבל תוך הפסח אסור להדיחו דחיישי' שמא יש עליו חמץ משהו וקבל ממנו טעם על ידי הדחק בפסח וכו' עיי"ש, הרי מפורש יוצא דטעם חומרא זה שכתב הרב בהגה לאו משום חו"נ. אלא משום שמא יהיה עליהם ממשו של חמץ בעין ויתן טעם בפסח: ועיין להשד"ח ז"ל בסי' ג' אות א' שכתב על דברי מרן חיד"א ז"ל בברכ"י הנ"ז. דמדב"ק נראה דאין כוונתו לומר דמאן דס"ל חוזר וניעור מודה הוא בספק דלא אמרינן חו"נ. אלא כוונתו לומר דאף אם נאמר דמאן דאמר חו"נ אף בספק סובר כן. לא קבלו עליהם חומרא זו אלא בוודאי חמץ שנתבטל ולא בספק עיי"ש ועם היות שמשמעות כמה פוסקים דמיירי בהכי מוכח שפיר מדבריהם דבספק לא אמרינן חו"נ וכמו שנדחק מפניהם הוא ז"ל שם. מ"מ אין נפקותא מינה לדינא דהצד השוה שבהם דבספק טעמו ולא ממשו לא אמרינן חוזר וניעור: נמצאת אומר מעתה לענין שמן שומשמין דאין בו