פרחי כהונה מד

בודאי פשוט שאין כאן היתר של כלום. שהרי לא הותר להשכיר לגוי ליום השבת לחוד. כמ"ש רבינו הטור בסוס"י רמ"ג ובט"ז סק"ב. אבל אם באמת נותן לו זה החלק ב' למאה נוסף על שכרו תדיר בין בחול בין בשבת. איכא למימר בזה דגוי בדנפשיה קעביד דומיא דאריסות ושכירות. אלא דיש להתישב בדבר כיון שהוא דבר מועט מה שלקח ב' למאה. כו"ע ידעי דלאו אהכי קא משעבד נפשיה. אלא בשכר הקצוב לו מדי חדש בחדשו. וכבר כתבנו דמה שהוא מושכר לחדש אינו מועיל באיסור שבת: ונמצא לפי"ז לא אמרינן בכגון זה דבדידיה קא עביד, האמנם יש לומר דאין חילוק בין דבר מועט לדבר מרובה. דהא כתב מור"ם ז"ל בהגה סי' רמ"ג אעפ"י שלא לקחה הגוי רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהגוי עובד בשבת. שרי. דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ע"כ. הרי שאפילו בדבר מועט מיקרי בדנפשיה קא עביד כיון שנוטל חלק בפירות והכא נמי בנדו"ד איכא למימר הכי. וכן הוא מפורש בהנובי"ת סי' כ"ט בנדון שלו שכתב שדרך להנצל לגמרי מאיסור שבת שיפסקו עם הגוי ליתן לו מכל אלף שימכור. דבר קצוב אפילו פרוטה אחת חוץ משכירות שנותנים לו. וא"כ כיון שיש להנכרי חלק בריוח. דהתם היתה החנות ברחוב הנכרים מקום שאין הישראלים עוברים שם כיעו"ש. דבזה מהני הדרך הזה משא"כ בנדו"ד שהוא בתוך מקום שהישראלים עוברים שם, אעפ"י שיעשה הדרך הזה. אינו מועיל שהרואים יאמרו שהוא מושכר לחדש או ליום. ומה שהתירו בשדה בענין זה. היינו משום דכו"ע ידעי. דשדה לאריסות קימא. אבל בריחיים שאין דרך ליתנם לגוי בדרך זה. אעפ"י שנתנם בדרך המועיל מן הדין מ"מ אסור מפני מראית העין שיאמרו שהוא שכר הפועל לעשות מלאכתו. כמבואר בש"ע בדין מרחץ דאסור מהאי טעמא. ומא גם שכל ימות החול. הישראלי בעל החנות יושב בבית הריחיים, ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו הפועלי'. וא"כ כשיושב הגוי בשבת יאמרו הרואים שהוא המצווה עליו לטחון בשבת. וכתב הש"ע בסי' רמ"ה ס"ה דמותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר. ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת ע"כ. הרי דאף במכירת סחורה שהוא מדרבנן אסור לומר לו לגוי למכור בשבת. כ"ש וק"ו במלאכת הריחיים שהיא מלאכה גמורה. טחינה והבערה וכיוצא שהם מאבות מלאכות דאורייתא. דאסור לומר לגוי לעשות בשבת: העולה מזה דגם בענין שנוטל הגוי חלק בריוח בכל הימים בין בחול בין בשבת. אינו מציל מאיסור שבת להיות שאין דרך להשכיר הריחיים לגוי באחריותו אלא בעל הריחיים שוכר פועלים ועושה בשלו. וגם כאן אתו למימר הכי. כיון שהמלאכה נקראת על שם הישראל. ואין צד להתיר כ"א עפ"י זה שישכיר הריחיים לגוי בסך ידוע לשבוע או לחדש. ויהיו הריחיים והחנות נקראים על שמו של גוי. הן בכתב הרשום על פתח החנות, הן בזולתו. ולא יהיה היהודי יושב בחנות הריחיים אפילו בימות החול. וזולת זה אין להתיר בשום ענין. ואף שמגיע לו הפסד מזה' אין ללמוד היתר ממ"ש מרן הש"ע ז"ל בסי' רמ"ד סעיף ז' בענין המכס שמתיר להשכיר לו לגוי לקבל ביום השבת משום פסידא כמבואר בב"י ובהגה שם דשאני התם שמפסיד חובו שכבר קנה המכס מהממשלה ונתן ממון שהיה כבר בידו, משא"כ בנדו"ז לא הפסיד מה שבידו אלא נמנע ממנו הריוח ממה שיטחון ביום השבת וקיי"לן דמניעת הריוח לא מיקרי הפסד' כמבואר בסי' תקל"ט ס"ד גבי חוה"מ ואפילו אם תמצא לומר דיש כאן פסידא מה שמשלם שכירות הפועלים והם בטלים בשבת, אין זה מיקרי הפסד דמעיקרא כששכר הגוי אדעתא שלא יעשה בשבת שכרו וכ"כ הרב מגן דוד סי' רמ"ד סק"ז בחילוק הפסד שבין מכס למרחץ עיי"ש ועל איש הישראל בעל הריחיים לבטוח בה' וכדאי הוא שכר שבת לברך את כל מעשה ידיו כפלים לתושיה בע"ה וה' יאיר עינינו בתורתו לכוין לאמיתה של הלכה אכי""ר נאם החו"פ בע"א לאדר הב' שנת ופועל ידיו ת'ר'צ'ה לפ"ק: ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן יג שאול שאל האיש נעמ"י. גם איש שלומי. אח עצמו הח' הש' כה"ר שלום הכהן נר"ו על ענין תענית בכורות בער"פ דאשתקד היה לו סיום מסכתא והזמין הבכורי' לסעודה ובשנה זו נזדמן לו סיום לימוד הזוהר בחמש חלקיו ונסתפק אם גם על סיום זה יוכלו לאכול הבכורים אי מיקרי סעודת מצוה או לא: תשובה, תחלת כל יאות לי לעמוד על אמתת הלכה זו דסיום מסכתא שמחה זו עושה ונקראת סעו' מצוה הנה מצינו לה עיקר מן מדרש שיר השירים בתחלתו והביאו הרב"י באו"ח סי' תרס"ט ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א' ח') אר"א מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה ע"כ וכ"כ בהג"א משם א"ז פ' לולב וערבה עיי"ש. אך אין מכאן ראיה לכל אדם דשאני התם שהוא מלך וגמר כל התורה וכמ"ש המ"כ שהוא גמר כל התורה במתנת החכמה ע"כ האמנם דבר זה איתא בפרק כל כתבי דף קי"ח אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צור"מ דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן ע"כ' ופי' המהרש"א דה"ק דכי חזינא תלמידים יחידים דשלמי מסכתא כולה בשלימות עבידנא יומא טבא לכל רבנן כאלו למדוה כולם בשלימות עד סיומא וסמך לזו הסעודה איתא במדרש וכו' שעושין וכו' כנז' ע"כ וכ"כ רש"ל ז"ל ביש"ש סו"פ מרובה וא"ל שאין לעשות סעו' אלא אם סיים ראש ישיבה עם בני מתיבתא. דלא היא אלא אפילו על תלמיד יחידי שסיים הדין כן' דהא צורבא מדרבנן קאמר שפירושו תלמיד ותיק כדמוכח שם בש"ס עיי"ש, וכמ"ש הש"ך משמו ביו"ד סי' רמ"ו כאשר