פרחי כהונה מג

מהרי"א דזה דוקא בשדה אבל במרחץ וריחים אסור מדינא. משום שהישראל נהנה ממלאכת שבת. הגם שכתב רב"י על דברי מהרי"א שאפשר לדחות טעם זה והיינו כדפירש הט"ז דדחייה זו היינו לומר דגם בזה אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. ואף במרחץ וכו' שרי. מ"מ מצינו להוכיח שפיר שחזר בו לגמרי מרן ב"י והודה לדברי מהרי"א לאסור במרחץ וכו' מדינא. והוא לפי מ"ש שם משם הרב נטורנאי ז"ל שמתיר בריחיים של מים ליתנם לגוי בקבלנות שלא כדברי האוסרים. ותירץ שני תירוצים לדעת האוסרים. הא' הא דשרי היינו חוץ לתחום וכו'. והב' שחזר בו מתי' הא' וכתב שיותר נראה לומר דהאי קבלנות. היינו שהגוי מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה וכו' בדבר ידוע שנותן לישראל לחדש או לשנה וכו'. כאשר העתקנו לעיל עיי"ש. דהשתא יש לנו לדעת מאי דוחקיה בתי' הא' דהיינו בחוץ לתחום וכו'. הרי מבואר יוצא דבחוץ לתחום דליכא רואים כו"ע מודו דשרי. ולמה חזר בו וכתב אדרבה שיותר נראה וכו'. אלא ודאי צ"ל דעמד לנגדו בתי' הא' דברי הגאון מהרי"א דבריחיים אם לא יעשה הגוי בשבת יפסיד הישראל. ונמצא נהנה ממלאכת שבת. כו"ע מודו דאסור מדינא. דשאני מדין שדה שאם לא יעשה היום ישלים למחר. לכך חזר בו וכתב דבכה"ג דקבלנות דוקא הוא דשרי. דבהכי הוא דאמרינן בוודאי. דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. שאם לא יעשה בשבת יפסיד הגוי לעצמו. אבל בקבלנות ששוכר ישראל את הגוי בדבר ידוע לחדש. והישראל נוטל כל הריוח ליכא למישרי בריחיים. משום דגוי לא הפסיד ולא כלום שאף אם לא יעשה בשבת יקח שכרו מושלם. ואין ההפסד אלא לישראל. וכשעושה הגוי בשבת נמצא הישראל נהנה ממלאכת שבת. וכדברי מהרי"א דבריחיים ומרחץ ותנור אסור מדינא. וכ"כ המ"א סי' רמ"ג סק"ב דבמרחץ וריחיים אסור מדינא. ודלא כהב"ח שהקשה על מהרי"א. ועיין להט"ז במגן דוד סק"ב שהוכיח גם הוא כמהרי"א דלא כהב"ח. וכתב שיפה כיוון רבינו בש"ע שכתב שמותר להשכירם לכותי דהיינו בענין זה שהגוי נוטל כל הרווחים בעד דבר ידוע שנותן לישראל לחדש או לשנה וכו' עיי"ש: ומעתה בנדון שלפנינו שהגוי מושכר אצל הישראל לחדש למלאכת הריחיים והישראל נוטל כל הריוח. אסור מדינא אפילו במקום דליכא לחוש למראית העין. דלא אמרינן בזה דגוי אדעת דנפשיה קא עביד. משום שאין מגיע להגוי הפסד. שאף שיתבטל בשבת נוטל שכרו מושלם ואין הפסד מגיע אלא לישראל כשלא יעשה בשבת. ונמצא כשעושה בשבת. הישראל הוא שנהנה ממלאכת השבת וכ"ש הכא שהמלאכה גלויה ומפורסמת לעיני כל ישראל ויאמרו שהוא שכיר יום ממש ואסיר בוודאי: גם אין לדמות ענין זה למה שפסק מרן בש"ע סי' רמ"ד ס"ה אם שכר אינו יהודי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג בגד. הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו וכו'. ויש מי שאוסר בשוכר אינו יהודי לזמן ע"כ. ודיעה הא' הוא דעת הרמב"ם ז"ל. והיש מי שאוסר הוא דעת הראב"ד ז"ל. ודעת מרן ז"ל לפסוק כדעת הרמב"ם שכתב סברתו בסתם. דאינו ענין לנדון שלפנינו. דהתם לא התיר הרמב"ם אלא בעושה מלאכה בתלוש. ונדון שלפנינו מיירי במחובר. ועוד דכתב המ"א דכוונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב. חייב הוא לכתוב לו. ובעת שאין צריך יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת. שהוא עושה בכל עת שירצה. שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת. ואם רצה עושה למחר. ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת עכ"ל. ובסי' רמ"ג סק"ב כתב דבמרחץ אסור מדינא לשכור לו גוי לעבוד בו כל השנה. ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות. דהא היהודי מרויח במה שהגוי עושה בשבת. וה"ה לריחיים אסור שאינו מותר אלא להשכירו לכותי ע"כ הרי מבואר דשאני ההיא דהרמב"ם מההיא דריחיים. דהתם אין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והכא בריחיים מרויח במה שעושה בשבת: וכ"כ הרב נודע ביהודה תנינא או"ח סי' ל"ח דלהרמב"ם גם בקיבולת זמן כגון שכיר שנה אף שאין להנכרי תועלת בזה שהרי אף אם היה עושה יצטרך לשלם. מ"מ גם לישראל אין ודאי תועלת. דאולי גם למחר לא יהיה לו שום מלאכה ליתן להנכרי. ואעפי"כ יפה כתב המ"א בסי' רמ"ג דבמרחץ אסור מדינא לשכור לנכרי לשנה וכו'. שכאן היהודי מרויח. לא מבעיא אם רוחצין בו בכל יום ודאי אסיר שהרי אין תועלת במלאכה זו להנכרי. רק להישראל, אלא אפילו בדרך שכשבאים אנשים ורוצים לרחוץ. מחמין להם המרחץ. ובאו בשבת. ג"כ אסור. אטו הואיל ובאו היום ולא ירחצו. יבואו למחר. דאולי היום פנוים. ולמחר לא יהיו פנוים. או ילכו למרחץ אחר. וכן בריחיים אם לא יטחנו להם כאן. ילכו לטחון במקום אחר, ולכן אין זה דומה לשוכר כותי לשנה שיעשה לו מלאכתו שיצטרך כל השנה. דבדידיה תליא מלתא. ואם לא יעשה מלאכה היום הנכרי יתן לו למחר. לכן אפשר שהתיר הרמב"ם. אבל בריחיים ומרחץ לא בבעל ריחיים ומרחץ תליא מלתא. אלא באלו שבאים לרחוץ ולטחון. ודאי מדינא אסור כדברי המ"א ע"כ: הרי ברור לעין כל דשכירות הגוי לחדש אסור מדינא לעשות מלאכה בשבת בריחיים. ומה גם שגם למה שהתיר הרמב"ם בשוכר גוי לשנה כנ"ל. היינו כמ"ש הש"ע שלא יעשה המלאכה בבית ישראל, והכא בנד"ד הרי הוא עושה המלאכה בבית שנקרא על שם הישראל. ובודאי אסור ופשוט: ומעתה נחזור לצד האחר המוזכר בשאלה, מה שנותן לגוי חלק מהריוח שנים למאה. הנה אם זה החלק שנותן לגוי דוקא מריוח הבא ביום השבת לבד