פרחי כהונה מא

ומעתה נובין ונדון שדברי רבינו האר"י ז"ל. אתיא מכללא על דעת רבינו בחיי ז"ל,. באשר היות הקמץ בתיבה מורה על מעלה עליונה. עומד בפ"ע ואינו נסמך לאחר והוא מורה על ענין אמיתי אשר לא כן הפתח לכך אעפ"י שמשפט למלך להנקד בפתח. לפי האמור חזרה להנקד בקמץ. מפני כבוד של מעלה. שכן נמי בשם אדנו"ת שמשפטו בפתח. וכוונה זו ננקד בקמץ: הראת לדעת שכל הרבנים הנז' ז"ל נתנבאו בסיגנון אחד. בהצד השוה שבהן. שאינו מן הדין לקרות לאל וכו' למלך וכו' בשו"א. דאתי לכלל טעות. וכמ"ש האר"י ז"ל. ומי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לחלוק על דבריהם הללו. ולחדש קריאה חדשה מדעתו בניקוד שו"א. שאינו אלא מן המתמיהין. ובפרט פוק חזי מאן גברא רבה קאמר לה כמשה מפי הגבורה. ארי"ה שאג מי לא יירא. שאף אמנם אם אמרה על דרך נסתר כך היא חובתנו וכך יפה לנו. לסמוך על דעתו הקדושה. וכאשר אנחנו אומרים בתפלת לשם יחוד וכו' והרי אנחנו מכוונים לדעת רשב"י הקדוש וכו'. הגם שאין אתנו יודע עד מה. ומכ"ש שאמרה להא מילתא בטוב טעם ודעת על דרך נגלה שבודאי אין לנו לזוז מדברי קדשו. וראה זה מצאתי בפרט למזומן כעת מ"ש הגאון חת"ס ז"ל באו"ח תשובה ט"ו. וז"ל וכשבא נר האלהים האר"י זצ"ל. ואזן וחקר ותקן כי הוא ידע תוכן הדברים. הוא העמיד בסידורו כל דבר על מכונו. וגילה תעלומות של הנוסחא ההיא הספרדית וכתב עוד כי רבותיו הגאון החסיד שבכהונה מוהר"ר נתן אדלער ז"ל. והגאון בעל הפלאה ז"ל הגם שהיו אשכנזים. ועברו לפני התיבה בתוך קהל אשכנזים המתפללים מסידור אשכנזי. עם כל זה המה התפללו ספרדית כסידור האר"י ז"ל. ועיין בשיו"ב או"ח סימן תכ"א שכתב דבתריה דרבינו האר"י ז"ל גרירי בדוכתי טובא. אפילו היפך פסק מרן ז"ל דקיי"ל לרבנן דאי מרן שמיע ליה דברי האר"י הוה הדר ביה עיי"ש ע"כ ומה נעני אנן אבתרייהו דהלין רבוואתא. ורבי יצחק ראש הי"ו אשר לא דבר נכונה בזה. ה' ימחול לו. כי לא תתהדר לפני מלך כתיב. ומה לתבן את הבר חלילה: ועד אחר"ן האיר ה' את עיני, וראיתי מ"ש הארב"ע ז"ל בזכריה י"ד ע"פ ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות וכו'. וז"ל בעבור שאמר למלך בשו"א תחת הלמ'ד ולא נפתח הלמ'ד. נראה כי הוא סמוך השם הוא המשיח ע"כ. וכ"כ עוד בתהלים ב' ע"פ ואני נסכתי וכו' וז"ל להשתחות למלך וכו' זכריה י"ד שהוא המשיח כדרך וישתחוו לו כל מלכים .כי אלו היה על השם היה הלמד פתח עכ"ל. והביאו ג"כ הרב צהר התיבה תיבת השו"א וכתב עליו שהוא נכון ומבואר מדבריו שפתח שבאותיות ו'כ'ל'ב. מורה לפעמים על הנפרד. והשו"א מורה על הדביקות עכ"ל. ודון מניה ואוקי באתרין. בתיבות למלך אל חי וכו', שאם היא נקודה הלמ'ד ראשונה בשו"א. מורה על הדביקות. שהוא נסמך אל מלת אל. ואתי לכלל טעות לומר למלך אל חי וכו'. והרי הוא עצמו מלך. כ"ב יכו"ל. וכן בתיבת לאל ברוך בשוא, אתי למימר לאל של ברוך וכו' כמ"ש רבינו האר"י ז"ל. אבל כשהוא בפתח, הלמ'ד הוא נפרד ועומד לבדו. שפירושו למלך הידוע, וכן לאל בקמץ. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה למי שמודה על האמת, וה' ינחנו בדרך אמת ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן יב שאלה. מה ששאל ידיד עליון החכם רבי פינחס טבול נר"ו. על אודות איש ישראל שיש לו ריחיים של מוטו"ר לטחון בהם כל ימות החול. ובשבת הורה היתר לעצמו לטחון בהם ע"י גוי המושכר אצלו לחודש והוסיף לו עוד תוספת על שכרו שיטול שנים למאה מריוח טחינת הריחיים. ובזה הורה היתר לעצמו באמור לפי דעתו כי זה הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, ונסתפק החכם השואל אם יש מקום להראות פנים לדבריו האם נוכל לדמות נדון זה למ"ש הש"ע סי' רמ"ג בדין שדה שמותר ליתנו לגוי באריסות וכו': תשובה. אחר העיון בדברי הפוסקים ז"ל יוצא מפורש שאין בדברים הללו ממש להצילו מאיסור שבת וכחם דאיסורא רביע עליו כארייא. וחובה רמיא עלי לפרש דברי בס"ד אחת לאחת דלא ליהוי כמילתא בלא טעמא: והוא הנה מה שמושכר זה הגוי לחודש לעבוד עבודת עבודה במלאכת הריחים וכל הריוח נוטל הישראל ואין לגוי זה אלא מה שמשלם לו שכרו מדי חדש בחדשו דבר זה מצינו להפוסקים ז"ל שקראו לו בשם קבלנות ודינו מפורש באר היטב בבית יוסף סי' רמ"ד בד"ה ומ"ש רבינו וה"מ בתוך התחום וכו' בא"ד מביא דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו וז"ל פוסק אדם עם גוי על המלאכה וקוצץ דמים. וגוי עושה לעצמו. ואעפ"י שהוא עושה בשבת מותר. בד"א בצינעא וכו' אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה וכו' לפיכך הפוסק עם הגוי וכו' או ששכרו שנה או ב' לבנות לו חצרו או ליטע לו כרם. אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור וכו'. ואם היתה חוץ לתחום מותר וכו' עכ"ל. וכתב מרן ב"י ז"ל מכלל דברי הרמב"ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו. מדינא ודאי שרי דגוי בדנפשיה קא עביד. אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום והוא עושה מלאכתו ע"י גוי בשבת. אסור. ומפני כך אם היתה המלאכה חוץ לתחום של עיירות ישראל דליכא רואים שרי וכתב שהח"מ שם והר"ן בספ"ק דע"ז וס"פ כל כתבי כתבו שיש מתירים בדבר. לפי שהרואים תולין באריסות, והם ז"ל חלקו על דברי המתירים ואומרים דלא התירו חכמים שהם יתלו באריסות. אלא כשהאמת כן שאם יחקרו בדבר ימצא שכן הוא. שהגוי חולק בפירות. אבל