פרחי כהונה שכז

בנדון יתומים ובהם בכור לנחלה שבאו לחלוק בנכסי אביהם. ועליהם לסלק אלמנה ופרנסת נדונית בנות ושאל השואל אי רשאי אפוטרופוס של יתומים לסלק הכל מהמוחזק. ויפסיד הבכור מחלק בכורתו. או ישלמו הכל מהראוי וירויח הבכור בחלק בכורתו מהמוחזק או ישלמו לפי ערך ממון מהמוחזק ומהראוי. והשיב הגאון ז"ל כיון דמ"ע מדאורייתא על היורשים לתת פ"ש להבכור בכל המוחזק. וכן נמי מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מן הנכסים המשועבדים לבע"ח לפי ערך הממון לזאת בין פירעון בע"ח בין כתובת אשה בין פרנסת הבנות. אעג"ב דהויא בע"ח דאחי, היינו מנכסי אביהם. את הכל יפרעו לפי ערך החוב מראוי וממוחזק בשוה עיי"ש. הרי דקאמר מר כיון דנכסי אביהם נשתעבדו לפרנסת הבת הו"ל בעלת חוב דאביהם דהבכור נותן בה פי שנים. כל זה הוצרכתי לברר לאפוקי ממה שכתוב בשאלה לאמר אם נוטלין חלק בכורה בראשונה ואח"כ נוטלין עישור נכסי. דזה אינו. כמו שכתבנו ודו"ק: ואחרי הודיע אלקי"ם אותנו דבכור נותן פי שנים בפרנסת הבת. מעתה נשוב עוד אל הבא"ר לברר עד כמה הם נותנים לפרנסתה ובפרט זה נחלקו בו גאוני עולם ז"ל כמו שהביא הרי"ף ז"ל בפ' מציאת האשה גבי מאי דאמר שמואל לפרנסה שמין באב. כלומר אומדין דעתו של אב אם היה קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת נדוניא ואותבינן עליה דשמואל ממתניתין וחכ"א פעמים וכו' אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. אלמא לא אזלינן בתר אומדנא דאב ומסקינן הוא דאמר כרבי יהודה דתנן ר"י או' אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. וכתב הרי"ף ז"ל דגאון אחד ז"ל הוא ר"ח כמ"ש בתוס' פ' נערה שנתפתתה כתב הא דאזלינן בתר אומדן דעתו של אב היא דוקא לאגרועי מעישור נכסי. אבל לא לאוסופי דלא משכחן מאן דאמר מוסיף על העישור וכו' הילכך לית לן לאפוקי מנכסי יתומים טפי מעישור נכסי. וגאון אחד אמר. הא דאמר ר"י אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלמא בתר אומדן דעתיה דאב אזלינן. סתמא קאמר לא שנא לפחות מן העישור. ל"ש להוסיף על העישור. וכיון דפסקינן הילכתא כר"י. כוותיה עבדינן דהיכא דידעינן דעתא דאב. כגון שהשיא בת ראשונה. יהבינן לה לשניה כמה דאמיד בין לפחות בין להוסיף על עישור נכסי. ואי לא ידעינן דעתיה יהבינן לה עישור נכסי ע"כ. וכתב הב"י בסי' קי"ג שהרי"ף ז"ל לא הכריע בין ב' הסברות הללו והרא"ש ז"ל כתב שדעת התוס' נוטה לסברת האומרים שאין הולכין אחר אומד אלא לגרוע וכו'. ובסוף דבריו כתב כגון דאיכא פלוגתא דרבוואתא. לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים. והר"ן ג"כ הסכים לדיעה זו שאין הולכין אחר אומד אלא לגרוע וכו' וכן דעת מוהריק"ו בשורש ע"ח. אבל הה"מ ז"ל בפ"כ כתב שדעת הרמב"ם והרבה מהגאונים. כדברי האומרים שהולכין אחר האומד בין לגרוע מהעישור בין להוסיף עליו ועיקר וגם הר"ן כתב שם שכן דעת הראב"ד ורש"י והרמב"ן ז"ל ע"כ: והנה ממ"ש מרן ז"ל בש"ע כלשון הרמב"ם ז"ל ממש דאם השיא בת בחייו אומדים בה ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור וכו' מוכח שפיר דסבר לה מר כדעת הרמב"ם דאומד זה בין לגרוע בין להוסיף על העישור, וכ"כ הח"מ בדעת הש"ע עיי"ש ובב"ש ואף שהכנה"ג בהגה"ט כתב משם כמה פוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דלא נאמרה אומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף. מ"מ אנן דאתכא דמרן ז"ל סמכינן. נקטינן כוותיה. דאומד זה בין לגרוע בין להוסיף. ואף למאי דכתב מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ר"ו דיכולים היתומים לומר קיים לן כהני אשלי רברבי דסברי מרנן דשמין באב לגרוע אבל לא להוסיף ולא יתנו לה אלא עישור נכסי לחוד. אנן שקבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל אין היתומים יכולים לומר קיים לן. וכמ"ש הכנה"ג בחומ"ש סי' כ"ה בכללי הקיים לי אות ל' דבמקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם או כדעת הרא"ש ז"ל אין המוחזק יכול לומר קיים לי כנגדם עיי"ש. והכא נמי אנן בדידן שפסקינן כדעת מרן ז"ל. וכ"כ הרב זכות אבות ז"ל סי' י"ב דף כ"א סוף ע"ג כי אחר חבור הש"ע וספר המפה נהגו רבותי וכל ב"ד שלפנינו לילך אחר הכרעת מרן ז"ל. ובמקום שלא דבר מרן ז"ל הולכים אחר הכרעת מור"ם ז"ל. ואין יכול לומר קיים לי כנגדם וכ"כ הרב ויאמר יצחק ז"ל בחלק שני בליקו"ד אות ק' עיין שם. מעתה הדבר ברור דנותנים האחים לפרנסת נדוניית בת זו. כמו שנתן אביהם בחייו לבת הראשונה שהשיא בחייו. בין פחות בין יותר על עישור נכסים שהניח אביהם. כפסק מרן ז"ל. וכן הוא מור"ם ז"ל בהגה שהביא שתי הסברות בשם י"א וי"א וקייל"ן דהלכה כי"א בתרא: ונראה פשוט דהבכור נותן שני חלקים בכל מה שנותנין לפרנסה. אעג"ב שכתב מהר"י אדרבי ז"ל בסי' קע"ו דהבכור נותן שני חלקים בפרנסת הבת דוקא מעישור נכסי. ר"ל שישערו כמה הניח אביהם בשעת מיתתו. ומאותו עישור הוא שיתן הבכור שני חלקים אבל במה שנתנו יותר מאותו השיעור. פשיטא דלא יתן. אלא חלק כחלק. הרב ז"ל לשיטתיה אזיל דפסק בסי' ר"ו וסי' שט"ו כמ"ד דאזלינן בתר דעתו דאב לאגרועי מעישור אבל לא לאוסופי על העישור. ואם כן נמצאת אומר לפי דעתו ז"ל דלא התקינו חז"ל פרנסת הבת ורמו שעבודה אנכסי אבוהון. אלא בעישור נכסי אמטו"ל הבכור נותן בו פי שנים. אבל טפי מן העישור לא התקינו ולא אישתעבידו ליה נכסי דאבוהון. אמנם אנן בדידן דקייל"ן כמ"ד דאומד זה אף להוסיף כפסק מרן ז"ל נמצא דנשתעבדו נכסי האב לכל אומדן דעתו דנותן לפרנסת בתו. ואף הבכור נותן פ"ש. וראיה לזה