פרחי כהונה שכו

לו וכו'. ופירש"י דהא אישתעבד בתנאי כתובה ע"כ. וה"ה נמי במזונות האלמנה אישתעבד מתנאי כתובה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה"א הי"ג מי שצוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה. כגון שאמר אל יזונו בנותיו מנכסיו או אל תיזון אלמנתו מנכסיו וכו' אין שומעין לו. ופירש מרן בב"י סי' צ"ג הטעם שאין בידו להפקיע חוב שנשתעבדו נכסיו לו. כדאמרן האומר אל יזונו בנותיו וכו'. הרי ברור הוא שמזונות האלמנה הוא חוב אביהם. וכן הוא בהדיא בהר"ן ז"ל פרק מציאת האשה שכתב היכא דאיכא אלמנה תובעת כתובה או מזונות. ובת תובעת פרנסתה. אלמנה קודמת. דהויא לה בעלת חוב דאב. ובת בעלת חוב דאחין וכו' עיי"ש. וכ"פ מרן סי' קי"ג ס"ו ועיי"ש בב"ש מ"ש בזה ואף גם זאת רעותה אחריה מבואר"ת דפרנסת נדוניא דבת. הבכור נותן בה פי שנים. דאעג"ב דאסיקנא בפרק מציאת האשה דף ס"ט דבת בעישור נכסי הויא לה בעלת חוב דאחי ולא דאבא מ"מ לא מיחייבי האחי אלא מחמת הני נכסי דשבק אבוהון. ואיכא למדיינה כבעלת חוב דאבא. דכיון שלא צוה האב שלא תתפרנס הרי חיובא מוטלת על הנכסים דשביק אבוהון והויא לה כבעלת חוב דאבא. ותדע שהוא כן דאילו זבני אחי נכסי אחריני מעלמא. מי הוה שקלא מינייהו מידי. ואם הוא דבעלת חוב דאחי ממש. שקלא בשעת נשואין שלה. מכל אשר ימצא להם. ולא כן הוא. שאין האחים חייבים לפרנס את אחיותיהם מנכסיהם. כמ"ש הרב באה"ט משם כמה פוסקים ז"ל עיין סי' קי"ג סק"א. אלא ודאי מוכח שפיר דמאי דאמרינן דבעלת חוב דאחי הוייא היינו לענין למיגבא בבינונית בלא שבועה מנייהו דאחי. או מיתמי דידהו זיבורית ובשבועה. כדאיתא התם או ליטול בראוי כמ"ש הרא"ש בפסקים וכמו שפסק מרן הש"ע סי' כי"ג ס"ב. וכדמפורש בב"ש משום דהרא"ש ז"ל ס"ל שאין בעל חוב גובה מן הראוי ובעישור נכסי אם היתה בע"ח דאביהם. לא היתה גובה מן הראוי כשאר בעלי חוב, אבל עכשיו דאמרינן שהיא בעלת חוב דאחים והם עדיין בחיים גובה מן הראוי. אבל לשאר מילי הויא כבעלת חוב דאבא משום שהנכסים משועבדים לעישור נכסי שהניח האב. את זה למדתי מפירוש הסוגיא ההיא בשיטה מקובצת עיי"ש וכיון שכן הדין נותן פי שנים בפרנסת נדוניא דבת וכמ"ש הרשב"ם ז"ל בפ' י"נ דף קכ"ד יצא עליהם שט"ח הבכור פורע פי שנים כי היכי דנוטל פי שנים שאותן נכסים נשתעבדו כולן למלוה ע"כ, והכא נמי הרי נשתעבדו נכסי דשבק אבוהון לעישור נכסי: וקרוב לשמוע חילוק זה מגופא דשמעתא. דקבעי התם השתא דאמרת בעלת חוב הות. דאבא או דאחי למאי נפקא מינה. למיגבא בבינונית שלא בשבועה וזיבורית בשבועה ע"כ, דהשתא אי הוה פשיטא לן דהיא בעלת חוב דאחי ואין הבכור נותן פי שנים מאי קפריך למנ"מ. הרי נפקא מינה טובא. לענין בכור דאי אמרינן דהיא בע"ח דאחי אין הבכור נותן פ"ש, אלא ודאי זה פשוט דאף אי אמרינן דהויא בע"ח דאחי. מ"מ הבכור נותן פי שנים. ולהכי קמיבעייא ליה למאי נפ"מ ומשני למיגבא וכו'. ועוד יש להוכיח ממ"ש הרשב"א הביאו דבריו הה"מ פ' כ' מה"א בפ' מציאת האשה. דכל היכא דאזלינן בתר אומדן האב. אעפ"י שאין מוציאין עד שעת נישואין. מעכשיו אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נישואין ע"כ וכ"פ מור"ם ז"ל בהגה ס"ד דנראה מזה דחלק עישור נכסי נטל בראש קודם שיחלקו שאר האחין אלא שיהיה ביד האחים עד שעת נישואין. וא"כ כשחלקו כבר קודם שינטל עישור נכסי, נמצא הבכור נוטל פי שנים בעישור נכסי. לכך הדין נותן שיתן פי שנים כפי מה שנטל כבר. שאם יתן הבכור כפשוט דוקא נמצא הפשוט נתן יותר מעישור מה שנטל והבכור נתן פחות מעישור. לפיכך יתן הדין שהבכור נותן פי שנים והדבר ברור הוא. וכן משמע נמי ממ"ש מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' כ"ט בסוף התשובה וז"ל שהעישור הוא לפי הממון שנשאר בשעת מיתתו. ונראה שזה העישור הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנתפזר וקבורתו. אלא מהנכסים הראוים לירש ע"כ מדקאמר מר כנכסים הראוים לירש. משמע שאף חלק בכורה בכלל זה: אחר כל זה מצאתי הדין הזה מפורש בהדייא בשו"ת דברי ריבות למהר"י אדרבי ז"ל סי' קע"ו שנשאל כנדון זה ממש באחים שחלקו ויש בהם בכור. וטענו האחים כיון דאמרינן בפ' י"נ יצא עליהם שט"ח בכור נותן בו פי שנים. הדין הוא שיתן הבכור פי שנים בהנכסים שנטלו אחיותים בנישואיהן שהרי הן ג"כ כבעלי חובות. כדאמרינן בפרק מציאת האשה לפרנסה פי' נדוניא. טרפא ממשעבדי. ופירש"י דשויוה רבנן בבעל חוב וכו'. והשיב הרב ז"ל נראה שהברור נותן שני חלקים, משום דהבת בעישור נכסי בע"ח דאחים היא ולא דאב, וכיון שהחוב על היתומים היה אפשר לומר שיתנו כולם חלקים שוים. אלא שאי אפשר לומר כן לפי שהם האחים לא נכנסו בזה החוב. אלא מכח הנכסים שנשארו מאביהם, שאם לא נשארו נכסים אינם חייבים כלום. והטעם דזיל בתר טעמא דטעמא מאי תקנו דרבנן פרנסת הבת. משום דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים, הא קמל"ן דנלבשה וניכסייה וניתיב ליה מידי כי היכי דקפצי עלא ואתו נסבי לה. דוקא לבת ולא לאחותו וכ"כ הטור בסי' קי"ג מי שמת והניח בת משיאין אותה מנכסיו. וכיון שכן איך יתן הפשוט חלק שוה כבכור. נמצא שנותן יותר מעישור הנכסים שנפלו לחלקו. והוא לא בא לידי חיוב זה. אלא מכח הנכסים שנפלו לחלקו. אלא האמת הוא כמו שכתבתי שהבכור נותן שני חלקים שיהיה עישור נכסים שלקח. וכן כולם ע"כ תוד"ק והוא מכוון למה שכתבתי בעניותי: וכן מוכח שפיר מתשובת הגאון חת"ס חח"מ סי' קמ"ט