פרחי כהונה שכד

או לעשוק בין ישראל בין עכו"ם. ומפרש איזהו גזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה. כגון שחטף מידו מטלטלין וכל כיוצ"ב הוא גוזל כענין שנ"א ויגזול את החנית מיד המצרי ואיזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים. וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה כגון שהי"ל ביד חבירו הלואה או שכירות וכו' והקשה מרן ז"ל בכ"מ דהא אמרינן בהגוזל שם דהפקעת הלואתו דעכו"ם שרי ועושק היינו הפקעת הלואתו. וכמ"ש איזהו עושק כגון שהי"ל הלואה או שכירות. ות"י דרבינו סובר כדפירש"י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם. כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו"ם בהדיא דקא משקר וכ"כ התוס' וז"ל אעג"ב דטעות עכו"ם מותר אסור להטעותו במקום שהעכו"ם יודע שגוזלו ועושה עצמו שלא ידע ע"כ. דהשתא לפי"ז נובין ונדון במאי דקמן. דמצד אחד איכא למימר דלא דיינינן ליה כהפקעת הלואתו שהרי יודע הגוי שהישראל גזלו והוציא שלו מתחת ידו שלא כדין. וקרוב לומר דהוי כגזילו ממש הואיל וביד האשה שטר סילוק מבעלה על קרקע זה מכרה קיים. וקנה הגוי. ונמצא שהוציאו ממנו שלא כדין. אך מצד אחר יש לדון דהוי כהפקעת הלואתו. כיון שעפ"י טענה זכה בדין שטוען הבעל שאין להאשה למכור בלי רשותו. אף שאין האמת כן. מ"מ יכול להיות שהגוי יחשב בדעתו בטעות שהאמת כן. ונמצא שאין כאן חילול השם שידע הגוי שהישראל גזלו. וכמ"ש רש"י בפירוש הפקעת הלואתו היינו דכי ליכא חילול השם שאין הגוי מבין שזה מכזב. גזל כזה שרי: והן עודני נאחז בסב"ך הצדדים הללו. האיר ה' את עיני ואתבונן על השאלה והנה מתוכה כעין החשמל יוצא דבר מפורש שלא כתבה האשה לגוי הלוקח שטר מכירה על השדה, לא בעש"ג ולא בסופרי ישראל רק ואך סיפק כל צרכו במה שקיבל השטר סילוק שכתב הבעל לאשתו והלכה פסוקה היא שאין הנכרי קונה קרקע מן הישראל אלא בשטר עם נתינת הכסף. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מכירה הי"ז וז"ל העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואינו קונה אלא בשטר ע"כ וכ"פ מרן בח"מ סי' קצ"ד ס"א ומפורש שם בכ"מ דהרמב"ם כתב כן בין לענין חזקת ג' שנים. בין לענין קנייה לאלתר דלא קני כותי הקונה קרקע מישראל או ישראל מכותי, אלא בשטר עם כסף והטעם הוא דהמוכר לעכו"ם או הקונה מעכו"ם. לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב שטר משום דסתם עכו"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יריאים ממנו. ומדברי הרמב"ם בפ"א מה' זכייה משמע דטעמא משום דעכו"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר עיי"ש. וכתב הט"ז דלא מיירי כאן בהכחשה כלל. אלא שניהם מודים במקח רק שרוצה המוכר לחזור ומשו"ה אמר כשם שישראל המוכר לכותי קרקע. אין לכותי חזקה עד שיעשה תיקון בקרקע. לענין דלא מצי ישראל לחזור בו. הכא נמי ישראל הבא מחמת הכותי ואמר שהישראל מכר לכותי. וגם הישראל מודה בכך אלא רוצה לחזור בו. יכול לחזור. אפילו שהישראל השני החזיק ועשה תיקון בקרקע כגון נעל וגדר לא מהני. אלא צריך להראות שטר שמכר הישראל הראשון לכותי עכ"ל: ונמצאת אומר מעתה כיון שאין שטר מכר ביד הגוי הלוקח מהאשה. מעולם לא נתקיים המקח ויכולה האשה לחזור בה ולבטל המקח. ואף הבעל נמי יכול לבטל המקח בכה"ג אף שאין בידו הרשאה מהאשה וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' קכ"ב ס"ח ובא"ע סי' פ"ה ס"ד בעל שבא לדון עם אחד על נכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו. דן על העיקר ואינו צריך הרשאה ע"כ. וכתב הסמ"ע דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם. כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות עיי"ש. ואף. לדעת הש"ך שחולק דבענין דוקא שיש עתה פירות בקרקע. מ"מ הכא מודה דלא בעי הרשאה. שהרי יש לו לבעל לדון על הפירות שאכל לוקח קודם חזרה. דאמרינן בכל דוכתא הדרא ארעא הדרי פירי. וכמ"ש הש"ע סי' רל"ב סט"ו המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה. ולאחר זמן נראה לו בה מים. אם רצה להחזיר לבעלים הקרקע. מחזיר כל הפירות שאכל והוא דברי הרמב"ם פט"ו מה' מכירה וכתב הה"מ פשוט הוא בא"נ דף ס"ו בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי ע"כ וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' נ"ב עיי"ש. והכא לאו משום רבית הוא כמ"ש בסי' ר"ז סעיף יו"ד עיי"ש. אלא משום דהואיל ולא נקנה המקח. נמצא כל פירות שאכל גזל הם בידו. וכמ"ש ההמ"ע שם. דהשתא מה שהיוצא הבעל השדה מן הגוי הלוקח ע"י השופט הישמעאלי בדין זכה לו כדת של תורה: ואף עפ"י דלאו משום טענה זו שאין שטר ביד גוי נתבטל המקח שהיא טענה אמתית. אלא בטענת שקר שמכרה האשה בלתי רשותו, אין בזה ולא כלום דכיון דמן הדין יכול לבטל המקח כדאמרן. ממילא כל טצדקי דאפשר ליה למיעבד. להציל את שלו מיד הגוי מצי למיעבד. ואם לא יזכה בדיניהם בטענת אמת מצי למיטען שקר. מידי דאשכחן כה"ג גבי ישראל עם חבירו אלם. כמ"ש הכנה"ג ז"ל על מ"ש מרן ב"י סי' כ"ו ס"ד בשם רבינו שרירא גאון ז"ל במי שחייבוהו בחוב או פקדון ואינם יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דוא"ר של עכו"ם וכו' יש רשות לזקינים ותלמידיהם שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן עיי"ש. וכתב הכנה"ג הגהב"י או"ט אם אותו בי דוא"ר לא יתפייס במה שיאמרו לו העדים דרך כלל יכולים לשקר בדבריהם המביאין לתכלית המכוון