פרחי כהונה שיז

אבל מ"מ טענה זו אינה אמורה. אלא כשראינו שאירע בו מעשה שרגלים לדבר לומר שבוודאי מת. כההיא דירוש' דשעת מלחמה היה. ואפי"ה לכתחילה לא מנסבינן לה כמדובר. אבל לגבי נדו"ד שאין כאן רגלים לדבר לומר שבוודאי מת. הגם שאבד זכרו ונשתכח שמו. לא אמרינן האי טענה שאילו עודנו בחיים היה בא: וכן כתב הרמב"ם פי"ג מה"ג ה' כ'. וכן האשה שהעיד לה עד א' שטבע בעלה בים או במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו. הרי זו לא תינשא על עדות זו כמו שביארנו ואם נשאת לא תצא וכו' וחכם שהורה להשיאה לכתחילה מנדין אותו ע"כ וכן פסק מרן הש"ע סי' י"ז סעיף ל"ד וכתב הב"ש ס"ק ק"ב לאו דווקא בנטבע במים שאל"ס. אלא הוא הדין בכל מקום שעל פי הרוב הוא מת. לא תצא ע"כ. הרי לך דטענת אבד שמו ונשתכח זכרו. לא אמרינן אלא היכא שיש רגלים לדבר שעפ"י הרוב הוא מת. ובלא"ה לא אמרינן: ועוד דהכא האשה היא בחזקת אשת איש גמורה. ומאומד הדעת אנחנו אומרים שמא מת הבעל. וא"כ מכח הספק אתה מוציא את האשה מחזקת א"א וקייל"ן דאין ספק מוציא מידי ודאי. ולעולם האשה הזאת היא בחזקת א"א גמורה. וננעלו בעדה שערי ההיתר. ואין כח ביד שום מורה הוראה להתירה להינשא והמתירה בר נידוי הוא. כמ"ש הרמב"ם שהעתקנו דבריו לעיל. והגם דהתם באותו נדון דהרמב"ם דאם נשאת עפ"י חכם לא תצא. עכ"ז מנדין אותו. מכ"ש הכא דאם נשאת תצא. שבוודאי בר נידוי הוא. וכנדון זה הובא בשו"ת משפט וצדקה ביעק"ב למוהריעב"ץ ז"ל וכתב על המורה חרם ושמתא עיין סי' ר"ע ונתן עליו סי' זה חלק אדם ר"ע, ועיין בשו"ת שערי רחמים ח"א אה"ע סי' ז' קרוב לענין זה ומ"ש עליו, וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן לה ישראל וערל היה להם שותפות יחד בפרות העומדות לחלב ובכללם הי"ל שור זכר מיוחד דוקא לעבר נקבות. ויהי כי ארכו לו שם הימים והשור ההוא נתגדל עד מאד בקומה וישמן ויבעט ואין איש מאנשי הבית יכול לקרב ולעמוד לפניו וכ"ש להוציא אותו החוצה מפני הסכנה כי שור נגח הוא ולא הוכשר לשחיטה כי מי יוכל לגשת אליו ואמרו שאין לו תקנה אלא אם יסרסו אותו ואז יסור כוחו מעליו ובקל יוכלו להמשיכו לשחיטה ולהיות שהשור ההוא עומד בבית הישראל השותף לכן עמד לו השואל לשאול אם המצא ימצא לו צד היתר ובא עד כיס"ו לנתק הביצ"ים ביצי זכר והעכו"ם הערל השותף הוא יעשה מעצמו בלי אמירת שותפו הישראל ויוכל להתעלם בדבר זה או לא: תשובה, הנה מקור דין זה נובע מש"ס פ' הפועלים דף צ'. וז"ל איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פי פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דילמא לא שנא. תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאין ומנגחין יתהון מהו. שלח להו הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון. אמר רב פפא בני מערבא דשלחו ליה לאבוה דשמואל הכי. סבירא להו כר"ח בסנהדרין דף נ"ו. וקא עבר זה האומר לסרס. משום לפני עור לא תתן מכשול. אבל בדבר דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה ושינויא דרב פפא ליתא. דהא אביי ורבא ורב אשי ומרימר ומר זוטרא והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל. ולית הלכתא כרבי חידקא דהא כמה תנאי פליגי עליה בפרק ד' מיתות דף נ"ו. הילכך אבוה דשמואל לא סבר כרבי חידקא אלא משום דאמירה לנכרי קאסר עכ"ל הרא"ש. וכן דעת הרמב"ם בפט"ז מהא"ב הי"ג שכתב אסור לומר לעכ"ום לסרס דבכל המצות איכא שבות דאמירה לעכו"ם ע"כ. וכן פסק רבינו הטור באה"ע סי' ה' וכתב הרב"י שכתב נמקי יוסף שכן הסכימו האחרונים ומכללם הרשב"א והר"ן. וכן פסק הש"ע שם באה"ע שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו וכו': הרי תורה יוצאה בהינומא מתורתן של ראשונים דאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה של ישראל ואפילו לגלות דעתו לפני העכו"ם שרוצה בכך אסור כדמוכח מדשלחו לאבוה דשמואל הנז' בש"ס לעיל. אכן צריך לדעת אם העכו"ם יש לו עם ישראל שותפות בבהמה והעכו"ם רוצה לסרסה בלי אמירת הישראל אם צריך הישראל לעכב על ידו או לא. דאין זה בכלל ההיא דשלחו לאבוה דשמואל כנז' משום דאמרינן דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד: והנה כתוב בתשובת הגאונים דשייכי לה' ביאות אסורות סי' ב' דמותר לתת לעכו"ם שור קטן למחצית שכר אעפ"י שודאי יסרסנו. דלפני עלת"מ לא שייך כאן דלא ס"ל כרבי חידקא. לאמירה לנכרי שבות לא שייך כאן דלא עבד רמז וגילוי דעת לסרסו שהרי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' עכ"ל. והביאו הרב"י וכתב דיש לתמוה דמ"ש מהלין תורי דגנבי ארמאי ומסרסין אותם דאיבעיא לן בגמ' ופסקו הפוסקים לאיסור. ותירץ דאפשר למשרי משום דכיון דיש לעכו"ם חלק בה אמרינן דעכו"ם בדנפשיה קעביד ובכה"ג ליכא למיקנס משום הערמה ע"כ. וכ"פ רמ"א בהגהת הש"ע אבן העזר שם. והגם שהביא רמ"א שם בהגה דעת י"א אוסרים למכור לגוי ומכ"ש דאסור ליתן לו למחצית שכר משום שבודאי יסרסנו היינו לפי שיטת הפוסקים דס"ל דהאיבעיא לא איפשטא כנז' וכמו שכ' הרב ח"מ ס"ק ח' דהראב"ד ס"ל הואיל ורב פפא דהוא בתראי אמר דמשום דבני מערבא כרבי חידקא ס"ל