פרחי כהונה שטז

פשיטא? ומשני. מהו דתימא ושכב איש אותה אמר רחמנא והאי לאו בר הכי קמ"ל. ופירש"י שחוף שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח. ובתוס' פירש ר"ח שחוף שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע וכו'. וכ"פ הרמב"ם בפ"א דסוטה שחוף שאינו מתקשה ואינו מוליד. וכ"פ מרן בש"ע סי' קע"ח ס"ב הראת לדעת מדאמרינן דמקנין ע"י שחוף. נראה דאוסר אשה בביאתו. אף עפ"י שמשמש באבר מת. וכמ"ש הב"ש סי' כ' סק"ה דכוונתו על השחוף הנזכר בסי' קע"ח. וכ"ש באיש כזה שאינו מסוג זה. שהשחוף אינו מתאוה לאשה. כמ"ש הרמב"ן בפרשת וישב גבי פוטיפר עיי"ש. משא"כ באיש זה שהוא מתאוה לאשה. שהרי כבר נשא אשה אחרת זולת זאת הגרושה. אלא שאין בו כח לבעול: ועיין להשבו"י ח"א סי' קי"ט על מי שנצטרעה אשתו וגירשה. אם מותרת לדור עמו במבוי. כיון דמזוהמת היא בעיניו. והעלה להחמיר דכל שנתגרשה. לא פלוג רבנן עיי"ש. ועיני לשמייא נטלית להאיר עינינו במאור הקדושה כיר"א. ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן לד נשאלתי מאת ידידי וכו' על ענין אשה אחת אשר עזבה אלוף נעוריה זה שבע שנים. ולא נודע איה מקום תחנותו. ואשתו זאת חגרה בעוז מתניה לחפש אחריו ואחרי שמועתו חיפוש מחיפוש. בכל המדינות אשר השיגה יד כתבה. לפני רבנים ופרנסים אשר בכל עיר ועיר. אולי יכירו את מקומו אשר דרכה כף רגלי מי ראהו שם חי או מת. ותקותה מפח נפש בעוה"ר שלא נודע לה שמץ דבר לא ממנו ולא ממקצתו. והשתא הכא באתה בטענה אולי יש תקוה להתירה מכבלי העיגון. באמור שבוודאי בלתי ספק שהוא מת. שאם לא שתאמר שהוא עודנו בחיים. היה יכול להודיע לאשתו ולעם קרובו. מה טיבו. ובפרט בזמן הזה שכמעט בכל העולם נמצא "טיליפון" "וטיליגראף" אשר יוכל איש להודיע את חבירו עניניו על ידי אלה. וזה האיש אשר לו זה שבע שנים שלא נודע ממנו מאומה. בוודאי מת הוא. ונפשה לשאו"ל הגיעה. אם יכולה להינשא לאיש אחר בטענה זו או לא: תשובה. הנה ענין זה דבר שלא ניתן ליכתב הוא. כי פשוט הוא בעיני כל יודעי ספר בעניני הלכות אישות. שאין כאן פתח תקוה להוציאה מכבלי עיגון. ורק להפיק רצון השואל ישצ"ו. ולערוך לפניו דברים מחוורים כשמלה. להעמידנו על הדין ועל האמת הצעתי דברים הללו. והוא כי רבותינו ז"ל ביארו לנו כלל בזה. שאין מעידין לאשה שמת בעלה. להתירה להנשא לאחר. כי אם דוקא בעדות ברורה שראינו בעין שמת בעלה. ולא מאומד הדעת שנאמר שדעתנו נוטה לומר שבודאי מת. לא כן הוא אלא צריך עדות ברורה שמת בלתי ספק. ודבר זה יוצא מפורש מש"ס יבמות פרק האשה בתרא דף ק"ך אין מעידין אלא עד שתצא נפשו. ואפילו ראוהו מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו וכו' ובדף קכ"א ת"ר נפל למים בין שאין להם סוף בין שיש להם סוף, אשתו אסורה דברי ר"מ. וחכמים אומרים מים שיש להם סוף אשתו מותרת. ושאין להם סוף אשתו אסורה וכו' וקיי"ל דהלכה כחכמים. הראת לדעת מש"ס הנ"ל שלעולם אין מעידין לאשה שמת בעלה, עד אשר נראה בעין ממש שיצאה נשמתו. ואפילו בענינים שקרובים למיתה. אפי"ה לא אמרינן מאומד הדעת שהוא מת, אלא אמרינן שמא ניצול. והוא עדין חי. רק דווקא אם הוא בענין שאי אפשר להנצל. כגון ההיא דקאמר התם בש"ס ת"ר נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו. ליורה מלא יין ושמן מעידין עליו ודבר זה מוסכם מפי כל הפוסקים ז"ל. והילך לשון הרמב"ם ז"ל שהוא מועט מחזיק את המרובה. שהוא בפי"ג מה' גירושין ה' ט"ו אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת. שואלין אותו היאך ראיתיו ובמה. ידעת שמת. אם העיד בדבר ברור. נאמן. ואם העיד בדברים שרובן למיתה. אין משיאין את אשתו. שאין מעידין על האדם שמת. אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק. כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת. שמא יצא ממקום אחר וכו'. ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם אין מעידין עליו. אפשר יאכלוהו וכו' ע"כ. וכ"כ רבינו הטור באה"ע סי' י"ז. וכן פסק הש"ע שם סעיף כ"ט וכו': אמור מעתה לגבי נדון שלפנינו. שאין כאן עדות של כלום. אלא מאומד הדעת אנו אומרים כיון שלא נודע ממנו מאומה. בוודאי מת. זה לא יעלה על הדעת וק"ו הוא. מה אם במקום דאיכא מקצת עדות עכ"פ. אלא שלא הוברר לנו כמ"ש בש"ס ופוסקים. אמרינן אין מעידין. כ"ש כאן דאין מי שיבוא ויעיד אפילו מקצת דבר. בוודאי פשוט הוא דננעלו בעדה שערי ההיתר. עד ישקיף וירא ה' משמים: ומה שבאה בטענת שאילו היה חי היה נודע לנו דבר הנה באמת טענה זו איתא בירושלמ"י הביאו התשב"ץ ז"ל ח"א סי' פ' משם המפרשים דהכי גרסינן התם. חד בר נש אתא ביומיו דרבי, אמרין ליה ההוא פלן, אמר לון מית ההוא פלן. אמר לון מית. אמרין ליה וכולהו מייתין. אמר לון ואילו הוו בחיין לא הוו מייתין. ר' ירמיה בשם ר' חנניא מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנשאת נשאת. מאן דלא נשאת לא תינשא ע"כ. וענין זה הירו"ש הוא שאותו אדם יצא עם סיעה של בני אדם ובשעת מלחמה היה כדמוכח התם. וחזר לבדו והתחילו לבודקו אחד לאחד היכן הם. והוא לא השיב להם בפשיטות מתים הן. אלא אמר. ואם היו חיים לא היו באים. ואמר רבי שאין מוציאין הנשים הנשואות. אעפ"י שנראה דבדדמי הוא מעיד. ומשו"ה לכתחילה לא מנסבינן להו. עכ"ל התשב"ץ ז"ל עיי"ש