פרחי כהונה שטו

משכונה. מ"מ לפחות בעי הרחקה מאותו מבוי שדר בו המגרש דתו ליכא הרחקה אחרת טפי מזה להחמיר עליו. וכמ"ש הח"מ ס"ק י"ט דמה שהשמיט מור"ם ז"ל בהגה דעת הטור דבנשאת אפילו חוץ למבוי אסור בכל השכונה. משום דכיון דשיעור שכונה לא איתפרש בגמרא רק שאמרו כפר קטן נידון כשכונה. ודעת הרמב"ם כפר קטן נידון כמבוי. דהשתא ליכא נפקותא בחומרא זו דלא תינשא בשכונתו. דהא מה שהוא יותר מכפר קטן מותר לכ"ע. וכפר קטן דנידון כמבוי. בלאו הכי אסור ע"כ: וכן הוא סברת כל האחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש המל"מ וז"ל וגרושת ישראל שנישאת. לא נתבאר בדברי הרמב"ם מה יהיה דינה. ונראה דדינה הוי כגרושת כהן דאסור אף במבוי. דליכא למימר דמידי דחמיר, לא מחמירינן ביה כולי האי. דכיון שלא נזכר בגמרא האי חילוקא. מנלן למימר הכי להקל ולא לומר איפכא. דכיון דהיא א"א ראוי להחמיר בה טפי מגרושת כהן. וכסברת הרא"ש ז"ל. והה"מ שכתב ויש להוסיף על דברי רבינו לפי גירסתנו שלא להינשא בשכונתו. ושכונה היא ג' בתים. כעת לא הבנותי דבריו ע"כ. וכ"כ הט"ז ס"ק ט"ז דהרמב"ם שלא זכר דין שכונה כלל. הוא ז"ל מפרש דשכונה הנזכרת בגמ' היינו חצר המוקפת ויש בו הרבה בתים. ועל כן לא חילק הרמב"ם ז"ל אלא בין שכונה שהיא חצר לאסור בו בגרושת ישראל. ולא נשאת. לבין מבוי. בגרושת כהן אפילו לא נישאת אסור אפילו במבוי. וא"כ בישראל שנישאת. כ"ש שאסור אפילו במבוי. ולא הוצרך לכותבה עיי"ש. וכן נמי דעת הפר"ח ז"ל במ"ש ליישב דברי מור"ם ז"ל בהג"ה שכתב ואם נישאת לאחר בישראל וכו' עיי"ש: והרב קרבן נתנאל כתב שני דברים בדעת הרמב"ם שכתב וז"ל אבל בגרושת ישראל שנישאת מזה לא דבר. ויש פנים מחמת חומר האיסור. שצריך להתרחק מכל המבוי. במכ"ש מאשת כהן שלא תדור עמו במבוי וזה שכתב הרמ"א בסי' קי"ט ס"ו בהגה אלשון הרמב"ם ואם נישאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי ואי נמי י"ל כיון שיש לה בעל. בעלה משמרה. וכמ"ש הר"ן סברא זו. ולפי"ז מור"ם מיירי בגרושה לאחר שנישאת. ודלא כב"ש סי' קי"ט ס"ק ט"ו שאם נישאת צריך ריחוק מכל השכונה, וזה ליתא דא"כ לא אישתימיט המיימוני לאשמועינן דין זה עכ"ל ולפי מ"ש בעניותין משם כל האחרונים ז"ל כנז"ל. נראה עיקר כדרך הראשון. דאי כדרך השני. הרי הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב בפ"ב מהא"ב הי"ב וז"ל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה. לא ידור עמה במבוי אחד. ולא יראה אותה באותה שכונה וכו' ע"כ. וכתב הרב מגדל עז ז"ל דנפקא' ליה להרמב"ם ממאי דאמרינן בכתובות שם המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכו'. אלמא שמעינן מהכא כי לפי חומר איסורן מרחיקין אותן. לכהן מן המבוי ולישראל מן החצר. ומן השכונה. וכולן משום חשדא. וכ"ש בערוה וכו' עיי"ש. הרי דשמעינן ליה להרמב"ם ז"ל דמצריך הרחקה מכל המבוי. באיסור ערוה והוא הדין נמי בגרושת ישראל שנשאת דהיא היא. ואפשר דסמך על מה שכתב הכא ולא הוצרך לחזור ולכתוב גבי גרושה ותימא דאישתימיט מכל האחרונים הלכה זו בדברי הרמב"ם ז"ל: ומעתה שעמדנו על דעת הרמב"ם ז"ל בהלכה זו. דבנישאת בעי הרחקה מכל המבוי, פשוט הוא דמרן ז"ל שהעתיק דברי הרמב"ם בש"ע הכי סבר לה מר. ובכן אתי שפיר מה שסיים על דבריו מור"ם ז"ל בהג"ה שכתב ואם נישאת לאחר בישראל לא תדור עמו במבויע"כ. דמיירי בין בעודה נשואה לאחר בין בנתגרשה משני. לא תדור עמו במבוי. דכיון דסל"מ כגירסת הרמב"ם דכפר קטן נידון כמבוי. דמינה מוכח דמבוי גדול משכונה. כמש"ל מעתה תו ליכא חומרא אחריתי להתרחק יותר ממבוי. וכמ"ש הח"מ והפר"ח ז"ל, ומ"ש הב"ש דמור"ם ז"ל מיירי בנתגרשה מהשני דאינה צריכה ריחוק אלא מן המבוי. אבל בעודה נשואה. צריכה ריחוק מכל השכונה. שהיא גדולה ממבוי כדעת הרא"ש והטור. נראה לי דס"ל להב"ש ז"ל דמור"ם פליג אדברי מרן ז"ל ופסק כדברי הרא"ש והטור דשכונה גדולה ממבוי. וכמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע אות י"ט דדרכו של רמ"א בהגה בכמה מקומות שכותב איזה דין או איזה פרט על דברי הש"ע בסתם, כאלו הרב מוהריק"א מודה לדבריו ואינו כן. והא לא כתב וי"א הוא משום דבדברי הש"ע אין הכרע כ"כ עיי"ש. ועל כרחין לומר דזו היא דעת הב"ש. דליכא למימר דמרן ז"ל סבר דבנישאת בעי הרחקה מכל השכונה שהיא גדולה ממבוי. שהרי קפסיק ותני בהדיא כפר קטן נידון כמבוי. דמינה מוכח דמבוי גדול משכונה. אלא ודאי כדאמרן: והדרן לדאתאן עלה בנדון דשאילנא עליה. דלכו"ע אסור לדור באותו בית שגרושתו נשואה שם ולא מהני מה שפתחו פתוח לחוץ. שהרי מ"מ היא עמו באותה שכונה ובאותה חצר. ומה לי עוד להאריך בזה אחר שהאיר ה' את עיני במקורן של דברים. אלא שיש לי לעמוד על פרט אחד והוא שהאיש הלזה המגרש אשר בא לדור עם גרושתו. ידוע לכל שאין לו כח גברא ויש לפקפק ולומר דלא חיישינן לאיש כזה שיבוא לזנות עם גרושתו. ובהקפה ראשונה נראה להשיב דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. ולא פלוג רבנן בין גברא לגברא. וכמ"ש הש"ע סי' קמ"ח ס"ב כל המגרש על תנאי וכו' הרי זה לא יתייחד עמה וכו' וכתב בב"ש סק"ו אפילו שכ"מ נוטה למות וגוסס אסור להתייחד בלא עד עיי"ש והיינו משום דלא פלוג רבנן. ובר מן דין הדבר יוצא מפורש באר היטב בסוטה דף כ"ו דאמר שמואל שחוף מקנין על ידו, ופוסל בתרומה. ופריך