פרחי כהונה רצט

הנדונייא שהכניסה לו וכו'. ובסימן פ"ט מפרש הוא עצמו הב"ש ז"ל בסק"א קבורה תקנו חז"ל תחת הנדונייא ולא תחת הכתובה מנה ומאתים ולא תחת נ"מ וכו' עיי"ש. דבשלמא מ"ש הב"ש בסי' קי"ח ס"ק כ"ג דאם תופש נ"מ חייב לקברה. אתי שפיר. דהא מ"מ יש לו ייפוי כח בחלק נ"מ יותר על היורשים שנוטלן לבדו דבזה נקרא יורש וחייב בקבורתה, אך אם תופש רק החצי מנ"מ למה יהיה חייב הוא לבדו. והרי אין לו שום ייפוי כח יותר על היורשים. וכמ"ש התוס' פ' האשה שנפלו דף פ' ע"ב ד"ה או דילמא יורשי האב וכו' דמקשו מאי קמיבעייא ליה והתנייא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייא ולא נ"מ. וא"כ אפילו כי ירתי יורשי האב נ"מ לא יתחייבו. ותי' דלאו דוקא נקט תחת כתובתה דה"ה נמי נכסי מלוג. אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נצ"ב מנ"מ ע"כ. הראת לדעת דאם יורש הבעל נ"מ לבדו מיקרי תחת כתובתה וחייב בקבורתה. אלא אם אינו יורש רק החצי למה יתחייב הוא לבדו. שהרי יש לה שני יורשין וקבורתה חלה על שניהן. וכמ"ש הר"ן שם דלא חייבו הבעל לקבור אותה תחת כתובתה. אלא במי שאין לה יורשים אחרים. אבל זו שיש לה יורשים אחרים יקברוה גם הם כדין שני יורשים דעלמא ע"כ: ותבט עיני בשור"י להתשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רצ"ב בתקנה ג' שכתב כשהבעל חולק עם הזרע. ונוטל חצי הנדונייא והכתובה דהיינו מנה ומאתים והתוספת. והזרע נוטל חצי הנדוניא. קבורתה בלא ספק היא על הבעל. דתנאי ב"ד שהבעל יקבור את אשתו. ואפילו יש לה יורשים בקצת נכסיה מדין שומרת יבם שיורשי הבעל ויורשי האשה חולקין בנדונייתה כדעת הרמב"ם שאנו דנין על פיו. ואפי"ה יורשי הבעל חייבים בקבורתה ועוד שהרי חיוב קבורתה על הבעל אינו מפני הנדונייא בלבד. אלא אף מפני עיקר כתובה והרי הוא יורש אותו וכ"כ רש"י ז"ל שאם לא הכניסה לו כלום. שהבעל קוברה והכי איתא בירושלמי ע"כ: ובהורמנותיה דמר אחר נשיקת עפרות זהב לו. לדבר הזה יסלח לנו אדונינו הרב ז"ל. דאין לימוד זה דדין שומרת יבם עולה יפה. דשאני התם. דמנה ומאתים שיורש היבם הוו להו דין נדונייא. כדאיתא התם בג"מ דיבם נמי כאחר דמי. ופירש רש"י כאחר דמי וכיון שהתירתה מיתת הבעל לינשא ליבם. מאותה שעה זכתה בנכסים ע"כ, דמוכח מזה דחשבינן כאלו גבתה כתובתה וזכתה בה. ואח"כ חזרה והכניסה אותם ליבם דהוו להו דין נדונייא. וכ"כ התוס' לעיל ד"ה יורשי הבעל וכו' דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מנה ומאתים, כדמסקינן דיבם כאחר דמי. והוי כאלו הכניסה לו נדונייא. והרי הוא כאלו נטלה והחזירה לו עיי"ש, דנמצאת אומר מעתה כשמתה שומרת יבם. היבם יורש זאת הכתובה שהיא כעין נדונייא לבדו. זולת חצי נדונייא שחולק עם היורשים ולהכי בדין הוא שיהיה חייב בקבורתה הוא לבדו שהרי יש לו צד ייפוי כח שיורש הוא לבדו ואינו חולק עם היורשים. מה שאין הדין כן באשה דעלמא. דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ולא שייך בה שם ירושה וכמ"ש בשיטה מקובצת לכתובות שם שמפרש דעת רש"י שפירש קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייתה ולא מצינן לפרש תחת כתובתה תחת מנה ומאתים. דהרי משמע דבעי להוציא עליה צרכי קבורתה תחת מה שהכניסה לו, ואי מנה ומאתים מדידיה יהיב לה ומה הנאה הגיע לו ממנה. ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה עיי"ש. הרי נראה בעלי"ל שאין חיוב קבורת האשה תחת עיקר כתובה מנה ומאתים. ואיך העלים עין הבדולח עיני"ק ז"ל מפירש"י ותוס' ואף דמפרשי הכי תחת הנדונייא ולא תחת עיקר הכתובה ומה שהביא ראיה מרש"י דאשה אעפ"י שלא הכניסה לו כלום חייב לקוברה, אין הכי נמי שהוא חייב בתנאי ב"ד אף אם הכניסה ערטילאה. אך אם יש לה ואחרים יורשים או אפילו רק חולקים, הבעל אינו חייב בקבורתה לבדו. דאי לא תימא הכי. לדעת ר"ת באם לא נתן הנדונייא לחתן ומתה הכלה כמ"ש מור"ם בהגה סימן ג"ן. או במתה בשנה ר"א שיחזיר הנדונייא יהיה חייב הבעל בקבורתה אעפ"י שאינו יורש כלום. ולא מצינו כן שהרי כבר כתב מור"ם סי' נ"ה ס"ה במקום שלא זכה בנדונייא אינו חייב בקבורתה. כדרך שנתבאר סוסי' ג"ן. וכ"כ הב"ש סי' פ"ט סק"ו על מ"ש התוס' ריש פ' אלמנה כשהבעל אינו יורש אינו חייב בקבורתה והרי קיי"ל הבעל חייב בקבורתה אפילו אינו יורש כלום וצ"ל דכוונתם כשאין לו דין ירושה דהיינו שהנדונייא חוזרת ליורשים עפ"י התקנה אינו חייב בקבורתה. אבל אם הוא ראוי לירש. אפילו לא ירש חייב בקבורתה. דהיינו אם לא הכניסה לו כלום ע"כ: ועוד חזון הרביתי להרב מוהריט"ץ ז"ל בתשובה סימן ס"א שדרך ובא לו בדרך זו בשתים ועלתה לו. לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה"א בדין אלמנה שמתה קודם שנשבעה שיורשי הבעל חייבים בקבורתה. וקשה טובא כיון דאמרינן בפ' נערה קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה ולא תחת מנה ומאתים. דהשתא לפי"ז למה יהיו יורשי הבעל חייבים בקבורתה. הרי כתב שם הרמב"ם שהיורשים נוטלים נדונייתה וכו' וא"כ הם יהיו חייבים בקבורתם ולא יורשי הבעל. ותירץ דהנדונייא שנוטלים יורשיה היינו דוקא מה שהוא בעין אבל לא מה שנאבד. וא"כ מה שיורשיה יורשי נדונייתה שהוא בעין אינו מכח כתובה אלא שהם בחזקתה. וזה אינו נקרא כתובה שאינה זוכה בהם מטעם כתובה. אלא מטעם שהם כליה כיון שהם בעיניהו. אבל מה שנאבד מהנדונייא שאם היתה בחיים ובאת לתבוע אותו הפחת מכח כתובה שכתב לה שקבלם על עצמו באחריותו, זהו שנקרא כתובה שבאה לזכות מכח כתובה דהשתא כשמתה בלא שבועה. יורשי האשה אינם יורשים