פרחי כהונה רצה

דהמקשן קס"ד דבבת גדולה לא חיישינן לרציחה כי היכי דחיישינן בבן קטן. מ"מ למאי דמשני א"כ ליתני למקום שהיא וכו' איכא לחלק בין לבת, דאע"ג דבבן גדול לא חיישינן לרציחה דמעשה שהיה ששחטוהו בקטן הוא בבת מיהת חיישינן לרציחה בין בגדולה בין בקטנה דאפילו בת גדולה לא תוכל להשמר מרציחה כמו בן גדול וזה דווקא באלמנה דלא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראוין ליורשה פן יהרגוה כדי לירש אותה. אבל בגרושה שהאב קיים לא חיישינן לרציחה. והרמ"ה שכ' בשם תשובת הגאונים דאף בגרושה הדין כך סבר דמ"ש הבת אצל האם ל"ש גדולה ל"ש קטנה. אינו אלא לפי שדרך כבוד שתתגדל אצל אמה דמאלפה לה צניעות ודרך ארץ ואין כבוד לבת שתתגדל בין האנשים ע"כ הראת לדעת דדעת הי"א סברי מרנן דמאי דאמרינן הבת אצל האם ל"ש גדולה ל"ש קטנה היינו טעמא משום דחיישינן לרציחה ואף בבת גדולה. אלא שהמעיין בדברי מהרש"ל והט"ז ז"ל בדברי הטור שם יראה שנטו להם מני דרך הב"ח למפרשי הסוגייא באופן אחר דלא יש חילוק בין בן לבת ולעולם לא יש חשש רציחה אלא בקטנה אבל לא בגדולה. ומ"ש הבת אצל האם אף בגדולה היינו טעמא משום חינוך עיי"ש: ולרווחא דמילתא כדי שלא אכנס בסל"ע המחלוקת דפליגי הב"ח והמהרש"ל והט"ז ז"ל כי אין נפקותא מינה לענין דינא לגבי דידן. לזאת בדרך זו אלך מאי דנקטינן להלכה שפסקו הרמב"ם והטור ומרן הש"ע בסי' פ"ב ס"ז דאין חילוק בין גרושה לאלמנה דבתרויהו אמרינן הבת אצל האם. נמצאת אתה אומר מילתא דשוייא אליבא דכולהו בטעמא דמילתא כדי שתתגדל אצל האם ותלמוד צניעות ודרך ארץ שהיא תקנת הבת וזכות הוא לה. וכ"כ בשיטה מקובצת לכתובות שם וכ"כ הרמב"ן הביאו דבריו הפוסקים מוהריב"ל כלל י"א סי' נ"ו וכ"כ שאר פוסקים קמאי ובתראי ז"ל: ומעתה שזכינו בדין לומר דטעמא מאי אמור רבנן הבת אצל האם בין גדולה בין קטנה הוא משום זכות הבת ותקנתה שתלמד צניעות ודרך ארץ. דעת לנבון נקל לעמוד על דעת מהרמ"ט ז"ל שכ' הכנה"ג והבאה"ט משמו דאף אם נתרצית האשה יכולה לחזור בה וכו' היינו משום דלאו כל כמינה דאם לאפקועי זכות הבת. ומינה נמי אף אם נתחייב בשטר לא מיהני וכמ"ש המרדכי בפ' האומנין סי' שמ"ו. שנשאל רבינו מאיר ז"ל על מלמד שהתחיל ללמד אצל בעל הבית. וא"ל בעה"ב לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד. ושוב חזר בו בעה"ב ורוצה לעכבו. והמלמד אומר כבר מחלת שעבודי ואיני רוצה ללמד לך יותר. והשיב. כיון שכבר נתחייב לבן ללמוד לאו כל כמיניה דאב למחול שעבודו דזכין לקטן ואין חבין לו. וגם אין אביו יכול למחול שעבודו. והכי איתא בתוספתא דכתובות פ' מי שהיה נשוי כתב לזון את בת אשתו ושברה לו לאו כל כמינה שזכין לקטן ואין חבין לו ע"כ ודינים הללו נפסקו להלכה בש"ע עיין בחמ"ש סי' של"ג גבי מלמד. ובאה"ע סימן קי"ד דנמצינו למדין דגם אם כתבה לו שטר לא מהני לאפקועי זכות הקטן. שהרי בתוספתא דכתובות קתני ושברה לו וכו' ופי' הרא"ש בפ' הנושא וז"ל כתב לזון בת אשתו ושברה האשה לבעלה שכתבה לו שובר ופיצתה אותו ממזונות בתה לא הועיל לו כלום שזכין לקטן ואין חבין לו עכ"ל ועיין בבאה"ט אמ"ש שם ס"ק ל"ד שכתב משם הש"ך שחולק על תשובת מהרשד"ם סי' קי"ח שמחלק בין אמירה לכתיבה. דבכתיבה מהני ונמחל שעבודו וכתב עליו הש"ך שאין דבריו נכונים בעיניו גם בש"ס ר"פ הכותב ובפוסקים שם משמע שאין לחלק בכך עיי"ש עכ"ל הראת לגבי נדון דשאילנא עליה שיש זכות לבת אצל אמה. לא מהני מחילת האם ולאו כל כמינה לאפקועי זכות בתה ואפילו בשטר דמחילה אין כאן שטר אין כאן: ומ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"א בסו"פ ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה הרשות בידה ונותנת אותם לאביהן וכו' דהשתא משמע דהרשות בידה לאפקועי זכות בניה הקטנים שיש להם עליה. ונראה דהרמב"ם ז"ל אתא לאשמועינן דאם לא רצתה האם ליקח אותם אצלה, אין עליה צד חיוב מן הדין וכמ"ש הרב המגיד ז"ל שם. אבל אין הכי נמי שאם רצתה הרי כבר שמענו שיש לה ייפוי כח לגבי בניה הקטנים יותר מהאב. והשתא שהוא זכות לקטנים שיהיו אצל אמם בזכרים עד שש ובנקבות לעולם. אף אם פעם אחת לא רצתה שיהיו אצלה מחמת איזו סיבה שדחקתה. אם שוב חזרה בה ורוצה שיהיו אצלה לא פקע אותו זכות ויכולה ליקח אותם וכעין נדון זה למדנו מתורתו של הרב חלקת מחוקק ז"ל שם סק"ט שדקדק על מ"ש הש"ע שם ואחר שש שנים יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות ע"כ. דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו. וזה הוא נגד המושכל למה תוכל לכופו והוא מצווה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו וכו' עיי"ש מה שתירץ, והכא נמי דכוותה דכיון דקטן בציותא דאמיה ניחא ליה. כל זמן שהאם רוצה שיהיו אצלה אין האב יכול לכוף אותם שהרי היא שייכא טפי לגבייהו יותר מן האב ובפרט בבת אצל האם שהיא תקנת הבת וטובתה כאמור: וכל זה בהני"ח שהאשה הזאת מתנהגת בדרך ישרה כבנות ישראל הכשרים ואז נטיעותיה יהיו כמוה אבל כיון שהאשה הזאת שבא עליה בשאלה לעיל נתגרשה מבעלה משום ש"ר והיא עודנה הומיה היא וסורר"ת. אדרבה לגבי דידה תקנת חז"ל שתהיינה בנותיה אצלה היא קלקלתם וכמ"ש הגאון מוהריב"ל ז"ל בכלל י"א סי' נ"ו שמפרש דברי הרמב"ן ז"ל בתשובה שכ' ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין וכו' שכוונתו היא כשהבת היא גדולה ואמה היא פרוצה ביותר ונכנסים בביתה גברי דלא מעלי