פרחי כהונה רצב

מנהג הספרדים. וכ"כ השד"ח סי' כ"ב אות ג' וסימן כ"ה אות וי"ו עיי"ש. ומ"ש כת"ר דדעת המקילין הוא דוקא בשליח בפניו, דבהכי מיירי משום דדל הרשאה וכו'. אבל לא בשליח שלא בפניו וכו' אחר נשיקת פני קודשו במחי"ר ממעכ"ת לא יצדק לומר כן בדעת המקילין דאם כן הוא. למה להו לאהדורי ולתלות ההיתר בטעות דמוכח תיפוק ליה דאפילו בטעות גמור דמיפסל הרשאה. אם לא היה מכחיש דברי השליח. אמרינן דל הרשאה מהכא והרי הוא נאמן לומר שעשאו הבעל שליח. כמ"ש בסי' קמ"ב סעיף ג' וכ"כ מור"ם בהגה סי' קמ"א סעיף כ"ד עיי"ש. אלא ודאי כוונתם ז"ל לומר כיון דתלינן בטעות דמוכח דט"ס הוא. מעתה אין כאן שום פיסול בהרשאה והרי מינוי השליחות מהבעל כדינו לכל אופן שיהיה השליח בין בפניו בין שלא בפניו. והיא סברא נכונה אין בה נפתל ועקש ח"ו: ויש הוכחה ברורה לזה ממ"ש הרשד"ם באה"ע סימן פ"ב שהוא אחד מהמקילין דתלינן בט"ס. שכתב ע"ע שטר שליחות שהיה כתוב בו ראובן בן שמעון שם אבי המגרש. ובגט כתוב שם אחר. והסכים שיש לומר דט"ס הוא. ומזה דן הרב כרם שלמה בסימני הגט דכ"ש הוא דתלינן בט"ס והוב"ד בס' תע"ל ח"ב בקונטריס אגרת שבוקין סי' י"ז והשד"ח שם והשתא אם איתא דדוקא בשליח לפניו הוא דהקילו. משום דאמרינן דל הרשאה מהכא, השליח נאמן. אדרבה כלפי לייא. כיון דשקלת הרשאה. תו לא מהימן. דהרי ההרשאה סותרת דבריו ומכחשת אותו. שהוא אומר שהמגרש הוא ראובן בן יעקב כמ"ש בגט. וההרשאה מכחישתו שכתוב בה ראובן בן שמעון. וכמ"ש הב"י סוס"י קמ"א בשם מצאתי כתוב במעשה באחד שבא עם גט בידו ואמר שהוא שליח להולכה, והשטר שהוציא מידו לאמת דבריו היה שטר מעשה ב"ד שהוא שליח קבלה ונמצא שדבריו סותרים דברי השטר שהביא. ונהי שהוא נאמן על שליחותו. היכא שאין עדים מכחישים אותו. אבל היכא שעדים מכחישין אותו מי מהימן. והרא"ם פסל שליחותו ע"כ עיי"ש. וכ"פ מורם בהגה שם סעיף ל'. ומזה למדו הפוסקים לומר שבכל מקום שההרשאה מכחשת לשליח. שוב אינו נאמן וכ"כ הרב בית יהודה במנהגים בשם רבו סעיף ה'. וכן כתב מהריט"ץ בסי' רס"ט. וא"כ השתא הכא אם באנו לומר דלא הקילו רק משום דאמרינן דל הרשאה וכו' הרי מעתה אינו נאמן. שהרי הוא מוכחש מההרשאה אלא ודאי דהכי סבר לה מר. דכיון דתלינן בטעות דמוכח דהוי ט"ס נמצאת אתה אומר דטעות אין כאן הכחשה אין כאן. משא"כ אם אתה אומר דטעות גמור הוא. רק דהקילו משום דהשליח נאמן. אדרבה אינו נאמן משום הכחשה כמדובר. וכן משמעות דברי הרב תע"ל הנז' שכתב על דברי הרשד"ם הנז' וז"ל אעפ"י דהתם אף דליכא שטר שליחות הוא נאמן. כבר כתבנו שיש סוברים. דבנמצאת הרשאה מוכחשת. לא מהימנינן ליה. ואעפ"י כן ס"ל להרשד"ם ז"ל דתלינן בט"ס ולא מיקרי זה הכחשה. עכ"ל. דר"ל דכיון דתלינן בט"ס. אמרינן טעות אין כאן הכחשה אין כאן. ומעתה שידענו נאמנה דדעת המקילין הוא משום דטעות דמוכח. הוי ט"ס, ולא מיקרי טעות. תו לא שאני לן בין שליח בפניו לבין שלא בפניו ודו"ק: וסברא זו דטעות דמוכח דתלינן בט"ס. משכחת לה דאמרינן הכי אף גבי גט עצמו, כמ"ש הטור בסי' קכ"ו בשם שאלה להרא"ש בגט שכתב בו למנין אנו מנין ודילג שי"ן. ועוד כתב ברביעי עשרים יום לירח ודילג בשבת, וגם יום רביעי היה כ"א לחדש והוא כתב עשרים. והשיב שהגט כשר. כיון שאנו מכירין סגנון הדבר אין לחוש עיי"ש. וכתב עוד הרב"י שם משם העיטור. ומסתבר כל שניכר שטעות סופר הוא כגון שלא כתב שי"ן האמצעי בששי או ברביעי רי"ש או תיבה אחרת שניכר שהוא ט"ס. ואין לחוש אלא בגוף שמות הבעל ובגוף הממון עכ"ל. וכ"פ מרן הש"ע סעיף כ"א עיי"ש. וא"כ דאמרינן הכי בגט, כ"ש בסימני הגט דתלינן בט"ס. ואין חילוק בין דילג לשינה. דבכולן תלינן בט"ס היכא דמוכח. שהרי בתשובת הרא"ש הנז' מיירי נמי בשינה וכתב יום רביעי עשרים לשבט, והוא היה יום כ"א לשבט. ואפי"ה כשר משום שאנו מכירין סגנון הדבר. והכא נמי בטעות סימני הגט שלפנינו. טעות דמוכח דט"ס הוא. שהרי אי אפשר להיות וכדו בראש שיטה ט' ובנפשיכי בסופה, לפי מ"ש כל הפוסקים ז"ל שצריך לכתוב ודן בראש שיטה י"א. כמ"ש בסדר גטין אות קמ"ח והכנה"ג בשער גופו של גט אות קע"ז וש"פ. וא"כ אין באפשרות לשתי שיטות תשיעית ועשירית להכיל כ"כ תיבות מן וכדו עד ודן. אלא ודאי מוכח שנתחלפה לו לסופר שיטה תשיעית בשמינית. ועשה לה סימניות בשמינית. וכעין זה כתב השד"ח משם מזה"ג להרא מהרי"ד הוב"ד בספר רוב דגן שהיה טעות בהרשאה שהיה סוף שיטה ששית לכל ובגט היה וכל והכשירוהו. יען כי הדבר ידוע שהוא ט"ס. כי א"א שיהיה לכל סוף שיטה ששית. כי אין במה למלאת עוד שש שיטות עכ"ל. ואף דשאני הכא בטעות דמוכח דאמרינן גבי הרשאה. מההיא שכתב הרא"ש ז"ל כדלעיל. דהתם מוכח מתוכו שהוא ט"ס כמבואר שם בטור והכא אינו מוכח דט"ס היא אלא מסברא. כבר כתב הרב מחזה אברהם הוב"ד בהשד"ח שם. דזה דוקא בטעות דחשבון הימים וכיוצא. אבל אם הוא בכתיבה דעביד איניש למטעי. אף דההכרח הוא מסברא הוי מוכח מתוכו, ועוד דעד כאן לא כתבו הפוסקים דבעינן מוכח מתוכו. אינו אלא בגט עצמו דהרואה אומר לא זהו גיטה. אבל בהרשאה ליכא למיחש להאי ע"כ ועוד אני אומר די השיב על סברת כת"ר הנז' דשלא בפניו גרע משליח בפניו בענין זה. ואדרבה נהפוך