פרחי כהונה רצ

כתב חילוק זה בתירוץ שני, הוא שיצא לו ממ"ש הרא"ש ז"ל שהעולם נהגו כבה"ג. לפי שנהגו העכו"ם שקורין להיהודים בחניכה הקרובה ללשון עברי. ואין ראוי לכתוב על אותה חניכה דמתקרי. לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה. שמלה זו כוללת הכל עכ"ל, שעפ"י זה דייק הרב לומר דכשיש לו שם שני גמור. ראוי לכתוב שני השמות בפירוש. וכמ"ש שם בגמ' אחא בר הדיא דמתקרי אייא מארי. דהשתא לפי חילוק זה ליכא פלוגתא בין מרן למורם ז"ל. שהרי מורם ז"ל נמי הכי סבר לה מר. כמ"ש בסי' קכ"ח ס"ג אם יש לעיר ב' שמות א' נקרא בפי ישראל וא' בלשון עכו"ם כותבים שניהם. שם ישראל תחלה. ועל שם עכו"ם דמתקריא. ואם השני לשונות קרובים זה לזה. אין כותבין רק שם ישראל ע"כ וכן בסי' קכ"ט סי"ד במי שיש לו ב' שמות כתב עוד כן עיי"ש. הרי לך דמור"ם ז"ל נמי סבירא ליה דאין כותבין על שם שני דמתקרי. אלא אם הוא שם גמור. ומעתה תו במאי פליגי: והעולה מן היישו"ב נראה דהרב ג"פ ז"ל אזיל לשיטתיה כמ"ש לקמן ס"ק ס"ד והסכים דעת הרא"ש עם דעת הרמב"ן דקיימי בשיטה אחת. כמ"ש שם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דמ"ש הרמב"ן ז"ל הביאו דבריו הרב המגיד ז"ל פ"ג מה"ג והר"ן בפ' השולח וז"ל והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהם כשם ישראל. ויש להם שמות אחרים כשמות הגוים אעפ"י שאינם אלא שם לווי מפני שהערלים שאינם יודעים לקרותם בשם ישראל כיון שהוחזק בשם זה ורובא דעלמא קרו ליה הכי. צריך לכתוב אותו שם. ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פ' דמתקרי פ'. כן כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ע"כ. דמיירי הוא ז"ל כגון יהודה דקורין אותו הלועזות ליאון. בכה"ג הוא דקאמר הרמב"ן דכותבין יהודה דמתקרי ליאון. וגם הרא"ש מודה בהכי כיון שהחניכה אינה קרובה ללשון עברי. אלא הוא שם גמור. ומ"ש הרא"ש דאותה חניכא שקורין העכו"ם להיהודים. אין ראוי לכתוב עליה דמתקרי. וכוללין אותה בוכל שום. כמש"ל מיירי כגון ששמו יצחק בשעת המילה וכן חותם. והלועזות קורין אותו בחניכא הקרובה ללשון עברי כגון איסק או איזאק או איזאקי. בכי האי גוונא, אין ראוי לכתוב דמתקרי אלא כותב שם יצחק וכולל שם איסק בוכל שום. והרמב"ן מודה להרח"ש ז"ל בכה"ג. ודרך זה נ"ל עיקר לעשות שלום בין פמליא של מעלה. הרמב"ן והרא"ש ז"ל ע"כ ועיי"ש: דהשתא דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. דהרמב"ן והרא"ש ז"ל קיימי בשיטה אחת. מסתבר ליה נמי לאוקומי דעת מרן בהכי. דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם מור"ם ז"ל שכתב בסי"ד אם נקרא בפי ישראל בשם אחד ובפי גוים. בשם אחר כותבין שם ישראל. דמתקרי ע"ש גוים. מיירי נמי הכי, כמ"ש בדעת הרמב"ן. וכמ"ש שם הג"ב כגון שנקרא בשעת מילה יהודה וכן חותם. אלא דהגוים והמון העם קרו ליה ליאון. דצריך לכתוב יהודה דמתקרי ליאון. וכן מה שסיים שם מור"ם ז"ל אבל אם ענינם כמעט א', אין כותבין רק שם ישראל. דמיירי נמי כמ"ש בדעת הרא"ש ז"ל כגון מי ששמו יצחק. והגוים קורין אותו איסק או איזאק. שאין ראוי לכתוב דמתקרי על שם הגוים. אלא כוללו בוכל שום. וליכא פלוגתא בין מרן ומורם ז"ל בדין זה אלא בענין אם כתב שם העיקרי בפירוש, ושם הטפל שהוא שם גמור שראוי לכתוב עליו דמתקרי. כוללו בוכל שום. דלדעת מרן ז"ל כשר ומגרשין בו לכתחלה. אמנם מורם ז"ל כתב בריש סי' קכ"ט דאפילו נכתב הגט אין לגרש בו אעפ"י שכתב וכל שום עד שיכתוב ב' השמות בפירוש. וכמ"ש הג"פ בסוס"ק כ"ח עיי"ש: ומה שנדחקתי לפי חילוק זה מההוא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה. ולא שרה וכל שום שיש לה. דאעג"ב שהם שני שמות גמורים. כוללין שהם השני בוכל שום. נראה לומר דלא נחית הש"ס הכא לאשמועינן אלא דין השם הראשון העיקרי דכותבין אותו תחלה בהדיא. ולא שם השני הטפל. אך לגבי דין השם הב' הטפל. לא אשמועינן הכא היאך נכתב. דלא מילתא פסיקתא היא. שלפעמים כותבין אותו בהדיא דמתקרי כדאמרינן לקמן אחא בר הדיא דמתקרי אייא מארי. שהם שמות גמורים. ולפעמים כוללין אותו בוכל שום כשאינו שם גמור. וכיון דמרן ז"ל פסק הכא ברי"ס קכ"ט בכה"ג כמ"ש הגהות הגר"א ז"ל דמיירי בשמות הלועזות דשם שני קרוב ללשון עברי שאין ראוי לכתוב עליו דמתקרי. כמ"ש הרא"ש ז"ל. משום הכי כתב מרן ז"ל דכותבין שם העיקרי בפירוש. וכולל שם השני בוכל שום. ודו"ק: כי על פי הדברים האלה נבוא לכלל יישוב. מה שיקשה לנו לכאורה בדברי הרב בית יהודה ז"ל דבמנהגים דיני גטין ס"א כתב דמנהגנו הוא שלא לכתוב השם הטפל כלל. אלא כוללין אותו בוכל שום וחניכא. ואלו בס"ז כתב מעשה שהיה כינוי השם לארוס שקורין אותו "כנאר", והיה עולה על דעתנו לכתוב פלוני המכונה כנאר. ולא לכתוב דמתקרי כמ"ש הש"ע ז"ל ושאלתי את פי מורנו הרב ז"ל ואמר שמנהגנו לכתוב בכל אופן דמתקרי וכו'. דמשמע דכותבין שם הטפל בהדיא בדמתקרי דנראה דסתראי נינהו. אך עפ"י החילוק השני הנז' שכתב הג"פ יתיישבו הדברים. דבס"א מיירי דהשם השני הטפל הוא קרוב בחניכתו ללשון עברי. כגון מי ששמו יצחק בשעת המילה והגוים או המון עם קורין אותו איזאק או איזאקי בכה"ג אין מזכירין השם הטפל כלל. אלא כוללין אותו בוכל שום וחניכא ומ"ש בס"ו דכותבין אותו בדמתקרי. מיירי דהשם השני הוא שם גמור ואינו יוצא מהשם הראשון כלל, דבסגנון זה כותבין אותו בהדיא בדמתקרי וכמ"ש