פרחי כהונה רפח

ואמנם קודם הנתינה הראשונה לא יגיד כלל בפני השליח או האשה שימסרנו שנית עוד הפעם.רק יצוה ליתנו בידה בתורת כריתות כראוי. ואח"כ יאמר לו שנתיישב בדעתו ליתנו שנית ע"כ וכמ"ש בסי' ק"כ לענין נתינת שני גטין. דהטעם הוא. כדי שכל פעם יתן הבעל הגט במוחלט. ואין כאן שום חשש ברירה עיי"ש: ועל האל"פ דתיבת בדלא. הרי אין כאן ריחוק המחלקם לשתי תיבות ופוסל בה. כמ"ש ביו"ד סי' רע"ד דשיעור שיהיה בין תיבה לתיבה הוא כמלא אות קטנה כ"כ החת"ס שם סי' ח' שהשיב וז"ל ומ"ש שתיבת מאות נראית כשתי תיבות, עיינתי ואין ההרחקה כ"כ כשיעור יו"ד וב' היקף גויל היינו יו"ד מאותו כתב. עכ"ל: ועל ההרשאה שהיא כתובה באותיות שבורות. דהיינו שהתי"ו רגל השמאלי אינו נוגע בגג. והרב ויאמר יצחק ז"ל כתב בסדר הגט שאין לכתוב ההרשאה באותיות שבורות. הנה פשוט הוא שאין דעת הויאי"ץ לפסול בכך. רק שכתב כן על צד היותר טוב. ועיקר הקפידא הוא שאין לכתוב בה ראשי תיבות. כמ"ש מור"ם בהג"ה סי' קמ"ה. וכ"כ הרב ויאי"צ בעצמו בתשובה לאה"ע סי' קמ"ד בדף קנ"א ע"ד משם מהר"י מינץ פסדה"ג שכתב משם מהרא"י ז"ל שפוסל הרשאה שהיה כתוב בה חתומי מטה בר"ת ח"מ. כי לא טוב לכתוב ר"ת ולא נקודות רק תיבות שלימות וכו' ע"כ. ועל זה כתב הויאי"צ שם וז"ל ומנהגינו לכתוב בה גם אותיות שלימות דהיינו האל"פ והה"א והקו"פ והתי"ו שלימים כדי לצאת מידי פיקפוק עכ"ל, הא קמן דמ"ש לכותבה באותיות שלימות הוא רק עצהי"ט. אבל לא לעיכובא וגם אנן בדידן כך יפה לנו לנהוג מכאן ולהבא בע"ה. וקרוב בעיני לומר דמ"ש באותיות שלימות לאפוקי ממה שכותבין אותיות הנז' רק בקו אחד כזה ל ה ק ת. אבל בכגון כתב שבהרשאה זו שרגל השמאלי של תי"ו אינו מעכב אפילו לכתחילה. שהרי כל כתב רש"י עפ"י הרוב הוא כן: ועיין לה' שד"ח מ"ע גט סי' כ"ד אות וי"ו שכ' וז"ל ואם יש בשטר הרשאה איזה מחק ודיבוק. כתב הרב שבט בנימין סי' קנ"ב דהפוסקים כתבו דמוהר"ם איסרלן פוסל אם כתב בו ח"מ בר"ת. כמ"ש בכנה"ג סי' קמ"א אות נ"ו. והרב בתי כהונה בסדה"ג שלו הוסיף דיזהרו ממחק ודיבוק ולא ידענו מנ"ל שהדיבוק פוסל. ואעיקרא אינו אלא מנהג ואף מוהרי"מ לא אמר אלא בר"ת דווקא ע"כ. והגיה עליו השד"ח דממ"ש בשם הרב ב"כ דיזהרו וכו', אין במשמע לפסול ע"כ והוא סייעתא למה שכתבתי בס"ד. וצור יש' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: סימן כא למעלת הרב המפואר. מר ניהו הדר יפה פרי תואר קרא ה' שמו ינון. כקש"ת כמוהר"ר יצחק חנון נר"ו רב בעוב"י אנגיר יע"ה: תשובה על מ"ש כת"ר כי זה מש"ה המגרש שואלי"ם הלכו בו. והנה קרא בשם מורי"ס ותמה מעלתו שלא נכתב בגט שם מורי"ס. ועכב מליתן את הגט עד בוא חליפת תשובתי: מודע לבינ"ה באמת לא נודע לי שנקרא בשם מורי"ס רק בשעה שחקרנו בשם הבעל. מצאנו שקוראים לו מש"ה בפשיטות. ואין עמו עוד שם ליווי. ובכן לא נסתפקתי בדבר. אך עכ"ז אין כאן קפידא ולא מן השם הוא זה לעכב מסירת הגט ליד האשה. יען כי מנהגינו הוא רק דוקא לחקור אחר השם שניתן לו בשעת המילה שבו עולה לס"ת ועושה מי שבירך וכו'. ואותו השם הוא שכותבין בגט. ואף אם המצא ימצא לו שם אחר שהוא יוצא מהשם הראשון שבו נכתב ונחתם שמו בספרי הממשלה יר"ה. כגון אברהם אנביר. יצחק יזאק. יעקב זאקוב. משה מורי"ס. יוסף זיזאף. וכיוצא אין חוששין לכתוב בגט בדמתקרי. להיות שאינו אלא קיצור השם. וכמ"ש מרן בש"ע סי' קכ"ט סט"ו מי שיש לו שני שמות והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם הנערות כגון יצחק חקין וכו' א"צ לכתוב שם הנערות כלל וכו' ע"כ. וגם אין לחוש למ"ש מור"ם ז"ל שם מיהו כל קיצור שם שהוא שם בפ"ע כותבין וכו'. שידוע הוא שאין קביעות לשם זה השני בפ"ע אלא שנגזר מהשם העברי הראשון ולהכי אין חוששין לכותבו, זולת אם יהיה השם השני פלאי כמו שנתחדש עוד היום לקרות בשם הערלים. רונ"י כלו"ד. ראיו"ל, שאין שם זה יוצא מן הראשון. והוא נק' בו בפי כל אז צריכין לכתוב השם השני בדמתקרי מסעוד דמתקרי רונ"י. דאי לא"ה איכא למיטעי כל רואה הגט שיבא לומר שאינו זה האיש המגרש. להיות שאינו מכירו בשם מסעוד רק בשם רוני: ומנהג זה שרשו פתוח אלי מים פסק מרן הש"ע ריש ס' קכ"ט ט וז"ל אם יש לאחד מהם (לאיש או לאשה) שתי שמות כותבין שם שהם רגילים בו ויודעי' בו ביותר ואומרי' איש פלוני וכל שם שיש לו. גירש אשה פלונית וכל שם שיש לה. ע"כ. וכ"כ הרב בית יהודה ז"ל במנהגים בדיני הגט ס"א וז"ל בענין איזה שם עיקר שכותבין בגט. מנהגינו הוא דמי שיש לו ב' שמות. ושם הרא' נקרא בו שעת לידה ובו עולה לס"ת ובו כותב שמו בחתימת שטרות ואיגרות של שאלת שלום. אעפ"י שהשם השני הוא רגיל וידוע בפי הרוב לקרותו בו. אין כותבין בגט אלא שם הראשון בפירוש וכוללין שם השני בוכל שום וחניכא ודעת מורי ז"ל נוטה אפילו בנשתקע שם הא' לא נעשה טפל דאנו הולכין בזה אחר עליית הס"ת וחתימת השטרות וכיוצא. ואפילו האשה יש לה היכר בכתיבת קמיעין ושטרות ובכתובות דבכולם אנו רגילים לחקור על שם הלידה. ובאותו שם היא נזכרת בהן עכ"ל: ודע דמ"ש הש"ע שכותבין השם שהם רגילים בו ויודעים