פרחי כהונה רעח

עיי"ש שלא מצא די השיב להוכחה זו. וא"כ מסתמא ודאי אין דעתו נוחה להקל עפ"י סברת הר"ב העיטור וא"כ הרי גם הוא משלנו לטובה מצטרף בהדי אמבוהא דרבנן קדישי עליונים למעלה. שלא לסמוך להקל עפ"י סברת הר"ב העיטור ז"ל עכ"ל: ומעתה נתנה ראש ונשובה להתיר הספק השני. מאי דמספקא לן אי תרי בעל כאשתו דא ב"ב פסולים לעדות מדאורייתא או רק מדרבנן. ונפקא מניה השתא שנתן לה עוד גט שני בתנאי אם וכו'. שאם הוא דתרי בעל כאשתו ר"א ב"ב הוא פסיל מדאוריתא נמצא דהגט הר"א בטל מדאורייתא. והעיקר הוא הגט השני וכיון שהוא בתנאי אם וכו' יכול לבטלו, והשתא שבטלו בטל וכשרה לכהונה. אמנם אם הוא פיסול דרבנן דוקא א"כ הגט הראשון הוא גט מדאורייתא. וכיון שהוא בתנאי מעכשו וע"מ אינו יכול לבטלו ואם ביטלו אינו בטל. ונמצא לכשיתקיים התנאי הויא מגורשת מדאורייתא ופסולה לכהונה. ומשום פיסול דרבנן דוקא הצריכוה גט שני להתירה לעלמא: ולברר ענין זה בס"ד נקדים שס' דסנהדרין פ' זה בורר דכ"ח ע"ב. ת"ר חורגו לבדו. רבי יוסי אומר גיסו לבדו וכ"ש חורגי. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר גיסו לבדו. עכ"ל כן העתיקו הרי"ף והרא"ש אף שיש בג"מ שקלא וטריא בזה. הם העתיקו כפי המסקנא. ונעתיק לפנינו לשון הרא"ש שם שבכלל דבריו ז"ל נמצאו דברי רש"י והרי"ף ותוס' ז"ל וז"ל פירש"י דבן גיסו פסול לו. משום דגם הוא פסול לבן גיסו. שהוא בעל אחות אמו. לפיכך גם בן גיסו פסול לו. ולא מטעם קורבת גיסו להיות חתן גיסו אסור לו. דודאי גיסו לבדו כיון דקורבת שניהם על יד בעל כאשתו. לא הוה פסלינן בן גיסו. אי לא הוה הוא פסול לו. מחמת שהוא בעל אחות אמו. כיון דאיפסק הילכתא כרבי יוסי דגיסו לבדו. א"כ אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה בת לאה כשירין להעיד, וכ"ש נישואי שתי בנות אחין. או בנות אחיות דלא אמרינן תרי זימני בעל כאשתו, אלא ראשון בראשון כגון הנשואין אחיות אבל שני בשני. וכן ראשון בשני לא אמרינן. אבל חד זמנא בעל כאשתו אמרינן בכל הפסולין. לבד משלישי בראשון לפי הירושלמי וכן עיקר. ודלא כרב אלפס שכתב דהא דקאמר ר"י וגיסו לבדו. היינו בבן גיסו וחתן גיסו שיש לו מאשה אחרת. ולאו מילתא היא דהיאך ניסק אדעתין למימר דרבי יוסי פוסל בחתן גיסו מאשה אחרת דליכא קורבא אלא ב"ג חתונים. שנשא זה אשתו ואחותה נשאת לגיסו. ובת גיסו מאשה אחרת נשאת לבעל. ואותו חתן יפסול לגיסו של חמיו דרחוק מן הדעת הוא זה וכו' והירושלמי שהביא רב אלפס דמפליג בגיסו בין בנים וחתנים שיש לו מאשה אחרת ובין בנים וחתנים שיש לו מאחות אשתו אפשר דפליג אגמרא דידן. ומפרש בנים וחתנים דבעל אמו וכל אותם שנאסרו בנישואין אף מאשה אחרת ובגיסו לחוד הוא דמפני משום דקירבתו על ידי תרי חתונים וגמרא דידן דמכשר באחי האח לא סברא הכי עכ"ל הרא"ש. וכ"פ רביהט"ו בחומ"ש סי' ל"ג כדעת אביו הרא"ש ז"ל. ועיין בב"י שם שהביא עוד שתי תשובות אחת להרא"ש דהכי ס"ל ושנית להרשב"א ז"ל כתב דלזה הסכים רבינו האי ורש"י והראב"ד ובעל המאור: אמנם הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות עדות פסק כדעת הרי"ף שכתב בהלכה ט' וכן יעדו לבן אחות אשתו. ולא לבעל בת אחות אשתו וכו'. וכתב הנ"מ דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף דמפרש דהא דאמרינן גיסו לבדו. לא אתא למעוטי. אלא בן גיסו וחתן גיסו מאשה אחרת עיי"ש וכ"כ בהגהמי"י. וכ"פ מרן הש"ע חומ"ש סי' ל"ג ס"ד וז"ל ואף בראשון בשני אמרינן בהו תרי בעל כאשתו שכשם שהוא פסול להעיד לבן אחות אשתו כך הוא פסול להעיד לבעל בת אחות אשתו עכ"ל: אלא דהשתא יש לעמוד על מיצוי הדין. אם הרי"ף והרמב"ם ודעמייהו דפסלי תרי בעל כאשתו ר"א בשני. מדאורייתא פסלי להו דנפקא להו מדרשא כאשר פסולים. או לא פסלי להו אלא מדרבנן. והגם שכתב הרמב"ם שם ה"א וז"ל אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד והם האב עם הבן ועם בן הבן. והאחין מן האב זע"ז ובניהן זע"ז, ואצ"ל הדודים עם בן אחיו. אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך אישות כולן פסולין מדבריהם עכ"ל. מ"מ לא איתבריר לן דעת הרמב"ם ז"ל. לפי מ"ש רבינו ב"י באה"ע סי' מ"ב בסופו משם התשב"ץ בתשובה. על מי שקידש בת קטנה בעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפילו הרמב"ם שסובר שפיסול קירבת האם אינו אלא מדרבנן. יודה שעדותן בטילה. שמה שכתב הרב דפסולי קרובים הבא מדרשא הוא מדרבנן. הוא מפני שסובר בכל מדרש חכמים שאינם קרוים דאורייתא אינו שהן אלא שהם קרוים מדרבנן לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם. וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת עכ"ל. וא"כ הכא נמי אמרינן בקרובי אישות דנפקא לן מדרשא כמ"ש התם בש"ס מנין שהאשה כבעלה. דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא ופריך והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה עכ"ל שאעפ"י שכתב הרמב"ם שהן פסולים מדבריהם, אלא דינן כדין תורה. כמ"ש הרב תשב"ץ בקרובי האם. אמנם הביא עוד שם ב"י בשם מצאתי כתוב על מעשה שהיה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים וא"כ הלכה ונתקדשה לשמעון בפני עדים קרובים ופסקו החכמים שאלו ואלו אינם קידושין והתירוה לעלמא. והלכה ונשאת לאחר ואח"כ עמד אהד וערער על הוראת החכמים לפי שהקרובים היו ע"י אישות. והם פסולי עדות דרבנן וצריכה גט וכו' והחכמים דחו את דבריו. והסכים ה"ר יהודה בן הרא"ש על ידם מפני שרבים חולקים על הרמב"ם וסוברים שקירבת אישות היא מן התורה וכו' ע"כ וכתב