פרחי כהונה רעג

ונוסף גם הוא מה שהודה הנחשד. שאז מצרפינן עדותו עם עד אחד ששמע מהנחשדת מה שהודית ושוב אינה יכולה להכחיש בי תרי. וכמ"ש מור"ם ז"ל שם אמר אחד על אשה אחת שזינתה עמו נאמן עליה כעד אחד. דפלגינן דבוריה. ואם היא הודית לפני אחד דנטמאת. הנחשד מצטרף עם האחר לאסרה על בעלה ע"כ. וכתבו הח"מ והב"ש דמיירי בדאיכא רגל"ד. אז אמרינן מה שהודית לפני ע"א. הוי כאלו ראה אותה שזינתה. אלא דיכולה להכחיש את עד אחד. והשתא מצטרף את הנחשד. והודאה אחר הלואה מצטרפים והוי כשני עדים כשרים א' ראה אותה שזינתה. ואחד שמע אותה שהודית ושוב אינה יכולה להכחיש ע"כ. דהשתא נמי דאיכא רגל"ד כמש"ל עדות הנחשד שזינתה עמו מצטרף עם א' מהעומדים לפני הרב נר"ו ששמע ממנה שהודית. ושוב אינה יכולה להכחיש מה שהודית כבר: גם עדות הבועל אינה יכולה להכחיש. כיון דמעיקרא הודית לדברי הנחשד ואמרה אמת הוא מה שאמר הרי שוב אינה יכולה להכחישו. ואף שבפעם ראשונה שבאה לבי"ד העיד הנחשד שלא בפני האשה. וכתב מורם בהגה סי' י"א ס"ד דאין לקבל העדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה. ע"כ. אין צד פקפוק בזה דטעמא הוא דבעינן קבלת העדות בפני האשה. היינו משום דאמרינן אלו היתה שם היתה מכחישתו. וא"כ במקום ששמעה עדות העד והודית לדבריו תו מה אית לה למימר וכיוצא בזה כתב הפ"ת בחומ"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ו בשם תשובת מהראנ"ח סי' ב' שכתב דהיינו דוקא כשהבע"ד שלא נמצא שם אינו חפץ בעדות הרא' אבל אם אמר הוא אעפ"י שלא נמצאתי שם אותו עדות מקובל עלי. נראה לענ"ד שעדות הראשון עדות וכו' עיי"ש, ואעפ"י שהוא ז"ל מיירי בזוכה באותו עדות שלא בפניו. ומטעם שזכין לאדם שלא בפניו, אבל מאן לימא לן דאף אם מתחייב באותה עדות שלא בפניו ושמע ושתק דמהני אותה עדות. דשמא אמרינן בהא אין מ וכו' ונראה דלא שנא. דהעיקר תלוי בדעת הבע"ד מקובלת עליו אותה עדות או לא כמ"ש אם אמר אף על פי שלא נמצאתי וכו' מקובל וכו'. אחר כותבי זה ראיתי להרב קרני רא"ם ז"ל בח' אה"ע שהביא גם הוא ראיה מזה לנדון כזה עיי"ש. ובר מן דין הרי עוד הפעם העיד שנית בפני האשה ובפני בעלה כמבואר בהשאלה ומשם באר"ה שהנחשד הוכיחה על פניה שכך וכך היה המעשה. ולא מצאה בפיה מענה להשיב על דבריו: ומה שהכחישה נמי את העדים שראו בה דבר מכוער פשוט הוא שאינה יכולה להכחיש בי תרי. שאין דבריו של אחד במקום שנים. באופן שהבל יפצה פיה בהכחשתה וכל דבריה שוא ומדוחים. נגד מה שהודית מפי עצמה שזינתה וכמדובר אך לזאת יחרד לבי בדין עדות הנחשד. שהרי כל עצמו לא חשבינן ליה לע"א. אלא משום דפלגינן דבוריה כמ"ש מורם שם משם הרשב"א ז"ל שהכוונה היא שמחלקין היוצא מחלקת דבריו ומאמינים אותו במה שמעיד על האשה שזינתה. אבל אין מאמינים אותו על עצמו במ"ש שהוא זינה עמה. אך הלא מצאנו ראינו להרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רל"ז שמחלק בזה. דדוקא אם אמר אשתך זינתה עמי. הוא דפלגינן דבוריה. מן הטעם שתופסין מאי דקאמר זינתה ואין מקבלין מאי דמסיק דבריו ואמר עמי, אבל באומר אני זניתי עם אשת פלוני. מיד נתבטלה עדותו לגמרי. משום שאם תסלק מה ששם בו עצמו רשע שהוא אני זניתי. אין לנשאר שום טעם בעולם עיי"ש. דהשתא הכא בנדון שלפנינו שאמר הבועל בזה"ל עמלנ"א למעש"ה פחא"ל ראז"ל ומראת"ו. צריך עיון אי דיינינן ליה כאומר אני זניתי וכו' כיון שתלה הפעולה בעצמו. וממילא נתבטלה עדותו. או דילמא שאני ההיא דאמר אני זניתי. שתחלת דברי פיהו סכלות. מה שאינו במה שאמר עשינו וכו' שתחלת דבריו בלשון נקיה: והנה בגוף דברי הרשב"א ז"ל עמדו עליו הנובי"ק אה"ע סי' ע"ב והח"צ סי' ק"ן וה' זכרון יוסף אה"ע סי' ו'. וסתרו ראיותיו אחת לאחת כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים הלא בספרתם. והובא מעט מזער מדבריהם בפ"ת סי' קט"ו ס"ק ל"ה עיי"ש. וגם אנן בעניותין נדחקתי בדב"ק שהוא נגד ש"ס דסנהדרין דף ט' ע"ב. דאיתא שם א"ר יוסף. פלוני רבעני. לאנסי. הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו, רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ע"כ. ופירש"י רבא אמר וכו' כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע ואין נפסל לעדות בהודאת פיו. דאדם קרוב אצל עצמו והתורה פסלה קרוב לעדות. ונהרג הרובע. דפלגינן דבוריה ומהימנן ליה לגבי חבריה. ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות ע"כ תוד"ק, הרי לשיטת רבא דקיי"ל כוותיה. אעפ"י שמשים עצמו רשע ואמר רבעני לרצוני אפי"ה אינו נפסל לעדות ופלגינן דבוריה. ודוחק לומר דפסק כאביי שהרי עוד בתשובה אחרת סי' תקנ"ב כתב בהדיא כשיטת רבא שנשאל אם הודה הנחשד. אם לא נאמינהו משום דאין אמע"ר. או אם נאמר פלגינן דבוריה. ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא בעצמו בא עליה והשיב. מסתברא דאמרינן ביה פלגינן דבוריה ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא עצמו בא עליה. אלא כאלו העיד שזינתה. והיינו ההיא ממש דרבא דפ"ק דסנהדרין וכו' רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. ואין אדם מע"ר. לומר שאין לו דין אלא רואין אותו כאלו אמר פלוני רבעני, והכא נמי לא שנא עכ"ל. הרי דפסק כשיטת רבא וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מהלכות עדות ה"ב עיי"ש. וכ"פ מרן הש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ז' ובחומ"ש סי' ל"ד סכ"ה עיי"ש. הרי שלא חילקו כלל בדין זה. ועל כרחין לומר כמו שתירצו הגאון נוב"י ודעמיה. דהרשב"א ז"ל לא מיירי אלא לענין קטלא. כמ"ש בהדיא