פרחי כהונה רעא

תדע שהוא כן שהרי הב"ש שם ס"ק כ"ג הביא מ"ש מהרש"ל שאם ע"א אומר והיא שותקת. הוי כהודאה. ולא אמרינן שמא ענ"ב. וחייב לגרשה אפילו העד אינו נאמן בעיניו כתרי. וחייב לגרשה עפ"י הדין אלא מדיני שמים חייב לגרשה ע"כ ופלוגתא זו דמהרש"ל והרב"י בהא תלייא דמהרש"ל כתב דשותקת שכתב הטור ג"י מוטעית וצ"ל והוא שותק. דאם היא שותקת הוי כהודאה וכו' כמ"ש הב"ש סי' קע"ח. והרב"י גורס שותקת ועכז' אינו חייב לגרשה עפ"י הדין. דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכו'. וא"כ מדחזינן שטחיות דברי הב"ש נוטים לדעת מרן ב"י משמע דהכי ס"ל לדינא ואמטו"ל כתבו על דברי מור"ם ז"ל דמיירי בדאיכא רגל"ד וכו'. ולולא דמסתפינא אמינא דאישתימטתיה כשעה להגאון רעק"א ז"ל הא דב"ש וכו': מיהו שוב עיינתי ומצאתי הלכה זו שכתב מרן ז"ל היא כתובה על ספר תק"ה להרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ז. והביאה המל"מ בפרק כ"ד מה"א הי"ז עיי"ש ומהרימ"ט ז"ל בח"ב אה"ע סי' א'. וז"ל הרשב"א ועוד דמסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך זיל אפקה. אלא בשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא. דעד אחד בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכו' עיי"ש הרי שמענו דבשותקת נמי לא אמרינן ליה זיל אפקה כדאמר שמואל לההוא סמיא. כדאיתא בפ' האמור וכו' דף סו'. אלא דוקא במהימן ליה כבי תרי, והן הם דברי מרן ז"ל בב"י שם שרמז לעיין בהרשב"א בסי' זה ודקשיא לן בגווה כיון דשותקת דהויא דהודאה. למה לי דמהימן כבי תרי. לא יהיה אלא סתם אדם כשר בעלמא שמעיד בה חייב להוציאה כמש"ל מצאנו לה פותרים לקושייא זו. במ"ש שם מהרימ"ט ז"ל דשקו"ט טובא. בתשובה זו ודבר הלמד מדב"ק למילתא דאתאן עלה. הוא מ"ש בפשיטות. וז"ל ומילתא דפשיטא היא מביעתא בכותחא. דבאינם מכחישתו שכתב הרשב"א לא ששתקה ולא הכחישה כלל. דא"כ מאי אירייא משם דמהימן כבי תרי. אפילו עד דעלמא כשמעיד בפניה והיא שותקת. כהודאה דמייא וכו' אלא אין דבריו אמורים כשאינה מכחישתו היינו שכבר כפרה מעיקרא ואמרה לא פעלתי און. אלא שבשעה שמעידים בפניה והיא מכחשת אלא שותקת. אעפ"י שאין זה הודאה. ומימר אמרה כבר אמרתי להד"מ. ומה אוסיף עוד לצווח. מ"מ לא מיקרי עד א' בהכחשה. אלא במכחיש לפני ב"ד. ובכגון זה אם הבעל ראה והכיר הדברים שהם אמתיים, וסמכה דעתו לומר שודאי נטמאה כדברי העד, ה"ז אסורה עליו ע"כ ועיי"ש הצעת דבריו ז"ל: ומעתה דברי מרן ז"ל שהעלה על שלחנו גירסת והיא שותקת יתפרש על דרך זו שכתב מהרימ"ט כנז' ואתי שפיר אליבא דכו"ע. וסרה מהר תמיהת ה' פרישה נמי כנז"ל. שהרי לא שייך הכא למימר שתיקה כהודאה, ופשוט. אלא דעם כל זה זאת מצאנו לכל הפוסקים שמפיהם אנו חיים עלו בהסכמ'ה כלם כאחד. שהאמת הוא שהנוסחא שבטור והיא שותקת. נוסחא מוטעית והעיקר כמו שהביא מוהריק"ו בשורש פ"א דגריס והוא שותק. כ"כ המהרימ"ט שם והכנה"ג הגהב"י אות כ"ג ועד אחרן הכביד הרב ישמח לב להרב צמח גאגין ז"ל באה"ע סי' ב' שהביא להקת הפוס' דהכי גרסי בטור והוא שותק. וסיים ועל כן אני אומר דבלי ספק אם מרן הקדוש ז"ל, היה נגלה אליו כל זה לא היה מעתיק בשלחנו הטהור גירסא מוטעית. וזהו פשוט עכ"ל. ואתה קורא נעים דע וראה בעי'ן הבדול'ח, שאין שום סתירה מדברי מרן ז"ל למה שכתבנו. שאם הוא במונ"ח שהיא גירסא מוטעית. הרי פשוט דמשבשתא היא. ולא מותבינן מינה אליבא דהלכתא. ואם באמת גירסא נכונה ויש בה עמוד חזק להשען עליו תשובת הרשב"א ז"ל הנז'. הרי תריץ יתיב מהרימ"ט ז"ל דהאי שתיקתה. לא היינו שתיקה כהודאה וכאמור אך עוד הפעם עומד לנגדי מ"ש מהרא"י הבי"ד בתשובת רעק"א ז"ל סי' פ"ח ד"ה אולם וכו' וז"ל דמהרא"י כתב דברגלים לדבר והיא אומרת טא"ל אסורה לו. לא דאנן מחזיקין כן לאמת בבירור. אלא דנאסרא משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. אבל עליה דידיה ליכא איסורא ע"כ. דנראה מזה דבכהאי גוונא שהודית אין כופין הבעל לגרש. כיון דעליה דידיה ליכא איסורא: האמנם הגאון הנז' כתב דלא זכה להבין דברי מהרא"י בזה דהרי יסוד ראייתו מדהקשו התוס' ביבמות שם אמאי שרייא. והא שויא אנפשה חת"ד. ואי מהא ליכא ראיה. דהתוס' הכי קא מקשו כיון דאיכא צדדין להתיר. עפ"י סברא דאם איתא דעבדא איסורא. אירכוסי הוה מירכס וכו' לא הוה נתאמת לנו מכח רגל"ד שאומרת אמת. ולהכי הקשו הא שויא אנחת"ד. ותי' דראו דרוב נשים משקרות וכו' ומעולם לא אסרא נפשה. וא"כ עדיין יש לומר דבלאו טעמא דאירכוסי מירכס, אנו דנין לאמירתה דהאמת כן מכח רגל"ד. ע"כ בתוספת ביאור: ולבי עדיין מהסס בדבר דמלבד זאת עוד לו להגאון הנז' שתפס דברי מהרא"י הללו עיקר לדינא. דלא נאסרה האשה באומרת טא"ל. אלא משום דשויא אנפשה חת"ד. ודחה דברי הרב"ש דפליג על זה עיין סי' קי"א וכו' ובאמת דברי ביבמות אינם הולמים דברי מהרא"י הללו. ועל כרחין צריך לומר דמהרא"י קאי אתוס' דכתובות שם שכתבו דהנך עובדי דשילהי נדרים לא מיירי באומרת טא"ל דבאומרת טא"ל אין להתירה משום אירכוסי מירכס וכו' כיון דשויא אנחת"ד ע"כ. הרי דהכא בתוס' דכתובות הוא שכתבו כן שנאסרה משום דשויא אנחת"ד. אבל בתוס' דיבמות מוכח מדבריהם דבדליכא צדדין להתיר. היא אסורה משום רגל"ד לחוד וא"כ מה שאומרת טא"ל. דנין לאמירתה שהאמת כן