פרחי כהונה רע
Pirchei Kehunah 270 · פרחי כהונה · free full Hebrew text
Open in the reader →הי"ד מלאכי ז"ל בכלל הש"ע אות י"ט בשם הפר"ח והמ"א וש"פ דדרכו של רמא בכמה מקומות שכותב איזה דין או איזה פרט על דברי הש"ע בסתם כאלו מרן ז"ל מודה לדבריו ואינו כן. והא דלא כתב וי"א הוא משום דבדברי הש"ע אין הכרע כ"כ עכ"ל. עיין מ"ש בעניותין בתשובות השייכים ליוד סי' א' מענין זה. מ"מ היינו היכא דאותה סברא שכתב מור"ם היא במחלוקת שנויה. דאיכא למימר דילמא דעת מרן ז"ל נוטה לבר פלוגתיה דסברא זו. משא"כ הכא דלא מצאנו מי שחולק על פרט זה שכתב מור"ם אם יש רגלים לדבר וכו'. וכמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל סי' ק"ן דלהתוספות דפתרי לההיא דנדרים כשהיא אומרת טא"ל מיירי רבא לענין דינא. ולהר"ן דמוקי לה בבא לצאת ידי שמים לא מוקי לה באומרת טא"ל. זהו ברור. אבל באומרת טא"ל ורגלים גמורים לדבר כגון אי לא ערק נואף. אלא הוה מיטמר. לא מצאנו מי שיחלוק על התוספות והרא"ש בפירוש להקל ע"כ. שפיר איכא למימר דמודה לדברי מור"ם. ועוד בה דהרב בד"מ שם מייחס דברי מהרא"י בחילוק זה עם הירוש' כמ"ש בהגהות מרדכי דיבמות ירושלמי אם אמרה טמאה אני לך ונתנה אמתלא לדבריה (פירש הב"ח שמראית דברים המוכיחים שאמת הוא) נאמנת ואם לאו אינה נאמנת עכ"ל עיי"ש. ובנמק"י שלהי נדרים יש שם הגהה מהרב רבי מרדכי הלוי ז"ל תלמיד מור"ם ז"ל. וכתוב שם שהתה"ד במכתביו סי' רכ"ב כתב דאף למשנה אחרונה אם יש רגלים לדבר דנאמנת היא לומר טא"ל וקבעו מורי בסי' קט"ו. ונראה להביא ראיה לדינו ממאי דגרסינן בירוש' דמכילתין בסוגיין עלה דהך מתניתין, אומרת טא"ל אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וא"ל אינה נאמנת. א"ר הילא אם היה חבר יוציא. ואם הוא מאמינה חייב להוציא עכ"ל הירוש' והנראה לע"ד בפירוש הירוש' הוא דכולא חדא מילתא היא. ואמשנה אחרונה קאי. דקתני חזרו לומר דא"נ. וע"ז קאמרינן דאף דקתני במתניתין דאינה נאמנת. מ"מ אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת דהוי כמו רגלים לדבר שכתב התה"ד. והיא גופא הדין עצמו של מהרא"י אשמועינן הירושלמי. דפ"י אמתלא היינו שנתנה פנים לדבריה. ואיכא רגלים לדבר שלא נתנה עיניה באחר אלא קושטא קאמרה ומשו"ה נאמנת ועל זה אתא רבי הילא לאשמועינן חדושא אחרינא. דאף למשנה אחרונה. אפילו כי ליכא רגל"ד דהיינו לא נתנה אמתלא לדבריה אפי"ה מסתברא דאם היה חבר מוציא ואף גם זאת בשאר אינשי דעלמא. אם הוא מאמינה חייב להוציא והרי זה ראיה להתה"ד עכ"ל. הרי ידענו נאמנה דדינו של התה"ד שנובע מדברי התוס' וקבעו מור"ם בהגהה הוא מפורש בהירו"ש ואין מי שחולק עליו וא"כ מהיכי תיתי לומר דמרן ז"ל חולק עליו, וכדאמרינן בעלמא דמסתמא לא משוינן מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש מרן ב"י בחומ"ש סי' כ"ח סעיף כ' בבד"ה עיי"ש האמנם צ"ע מעתה במ"ש מרן בב"י סי' קט"ו לתרץ דברי הטור דסתרי אהדדי. דבסי' קט"ו כתב אם יש עד אחד שזינתה. משום לזות שפתים. אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו כבי תרי. ואילו בסי' קע"ח סתם וכתב יוציא ויתן כתובה. ולא כתב דמשום לזות שפתים בלחוד הוא. כמ"ש כאן בסימן קט"ו ותירץ מיהו שם בסי' קע"ח כתב שהיא שותקת ואפשר שמפני כך כתב שם יוציא ויתן כתובה עד כאן. דכוונתו היא. כיון שהיא שותקת הויא כהודאה. ולכך מן הדין חייב להוציאה. אם דעתו סומכת על העד, דהשתא שהוכחנו שפיר דמרן ז"ל אינו חולק על דברי מור"ם שמחלק באומרת טא"ל שאם רגל"ד נאמנת. מעתה יקשה עלינו. דאפילו אין דעתו סומכת על העד כבי תרי. אלא כעד דעלמא. חייב להוציאה מן הדין דשתיקתה כהודאה. והעדאת עד א' הוי כרגלים לדבר כמש"ל דמצטרף אמירת העד שמעיד בה שזינתה בהדי חייב להוציאה וכן נמי הקשה הפרישה ז"ל בסימן קע"ח על גירסת הטור שותקת. דאי שותקת פשיטא דהויא כהודאה. ואפי' אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזינתה. חייב להוציאה ולא אמרינן ענ"ב אלא באומרת מעצמה ולא בע"א וע"כ כתב שיש להגיה והוא שותק ע"כ. ועם היות שכל האחרונים ז"ל הסכימו לגירסא זו וכתבו על גירסת שותקת שהיא מוטעית. מ"מ מרן ז"ל שהעלה אותה על שלחנו הטהור למודע"י אנו צריכין מה דעתו בזה: ועל כרחין צ"ל דמרן ז"ל סל"מ דבאומרת טא"ל ועד א' מעיד שזינתה אינה נאמנת אלא בדאיכא רגל"ד ממקום אחר זולת עדות העד. וא"כ השתא הכא מיירי בדליכא רגל"ד זולת עדות העד. אמטו"ל קאמר מר דאינו חייב להוציאה בשותקת. אלא אם דעתו סומכת עליו כבי תרי וסברא זו הכי סברי מרנן הח"מ והב"ש ז"ל שם עמ"ש מור"ם ז"ל בסו' בהגהה אם הודית לפני ע"א וכו' הנחשד מצטרף וכו' וכתבו עליו דמיירי דבאיכא רגל"ד שאז לא חיישינן שמא ענ"ב וכו' דכוונתם ז"ל היא דאף דאיכא עדות ע"א הנחשד דפלגינן דבוריה. לא מהימנא בהודאתה שמא ענ"ב עד דאיכא רגל"ד זולת עדות הנחשד. ומה שתפסו עליהם האחרונים הגאון רעק"א ודעמיה ז"ל. דבמהרא"י מוכח דבמקום ע"א לא חיישינן שמא ענ"ב, עיין בפ"ת ס"ק ל"ד וכו' י"ל דאזיל לשיטת כל הפוס' ז"ל שהסכימו דגירסת הטור שותקת. היא מוטעית וצ"ל והוא שותק עיין ב"ח ופרישה. משו"ה אזדא לה האי סברא לגמרי. דהיכא דאיכא ע"א אף דליכא רגל"ד תו לא חיישינן שמא ענ"ב אך אמנם הח"מ והב"ש אזלי בשיטת מרן המחבר ז"ל דגריס שותקת והעלה אותה על שולחנו. משום דסל"מ דשתיקתה דהויא כהודאה אף דע"א מעדה מ"מ חיישינן שמא ענ"ב עד דאיכא רגל"ד ממקו"א ולהכי אינו חייב להוציאה אלא א"כ דעתו סומכת עליו כבי תרי: