פרחי כהונה רסט

עצמה הלכה להתייחד כמ"ש הפא"ר וכו' וגם יש כאן ייחוד דנואף. כמו שהעיד העד הא' שנסתר עמה בבית הסתר הנז' הנואף הזה. ובשתים הוחזק לו שם נואף דעפ"י דל זה יש רגל"ד דמוכח שפיר שכדבריה שהודית שזינתה כן הוא האמת. ואף גם זאת שהודה הנחשד שנכשל בה. והודאתו נמי הוייא רגל"ד. להוכיח על הודאתה שנטמאת. וכמ"ש הנובי"ק באו"ח סי' ל"ה ד"ה ומה שנסתפקת וכו' ובאה"ע סי' ע' דמ"פ מ"ש ה' חות יאיר בתשובה סי' ע"ב שאם הבועל אומר דרך וודוי יש לאסרה על בעלה. דכוונתו היא דמיירי שם בהיא אמרה טמאה אני, וגם הבועל דרך ודוי. וא"כ מקרי אמירת הבועל דרך וודוי רגל"ד, ומצטרף בהדי אמירה דידה ומהימנא ע"כ, וכ"כ הרב בני אהובה שם משם מהרא"י דהודאת הנחשד גופיה מיחשב רגל"ד. עיי"ש בד"ה והנה התה"ד וכו'. ועיין עוד ל"ה ערך השלחן אה"ע סי' קט"ו אות י"א דמפרש הא דכתב מור"ם דאם אמר א' על אשה שזינתה עמו נאמן עליה כעד א' וכו' דנ"מ עפ"י. מ"ש הרב פני משה דאם יש עד א' על הטומאה. ונשים ג"כ מעידות. והיא ג"כ אמרה טמאה אני נאמנת. שאין רגלים לדבר גדול מזה ע"כ. והכא נמי דאיכא תלתא לגריעותה. שעדות הנחשד הוי עד א' על הטומאה. וב' עידי כיעור שהעידו שנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות. והיא אומרת שנטמאת פשוט דנאמנת. שאין לך רגלים לדבר יותר על זה. ואסורה לבעלה אף למשנה אחרונה. כמ"ש משם מהרא"י ז"ל: וברוב שערפי בקרבי לברר הלכה זו בס"ד הן עודני מסתפק בדבר אם כופין את הבעל לגרש עפ"י הודאתה בדאיכא רגל"ד כי הכא. או דילמא כל כמה דלא באו ע"ט ממש לא כפינן ליה: ונראה להוכיח ענין זה משטחיות דברי התוס' ב"פ אעפ"י דף ס"ג ד"ה אבל וכו'. בא"ד הקשה ר"ת עפ"י רשב"ם דפי' דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא מיד. מההיא דנדרים דף צ"א ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואינתתא. אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שרייא. דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס. משמע דאי הוה מירכס הות אסירא. א"כ לכאורה נראה דבאמרה טא"ל מיירי דאי לאו הכי אמאי הות מיתסרא הא אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים עיי"ש הרי לך דשוה דין אמרה טא"ל כדין באו עידי טומאה: וכן נמי משמע משטחיות דברי הרא"ש ז"ל שם שכתב וז"ל השתא מה צריך רבא להך טעמא. פשיטא שאין האשה נאסרת על בעלה בסתירה בלא קינוי אלא וודאי מיירי כשאמרה האשה שנבעלה. ומסתמא ברצון הוה וכו' הרי דגם הוא ז"ל השוה דין אמירה טא"ל כדין סתירה אחר קינוי. דמכל זה מוכח שפיר דבאומרת טא"ל כופין את הבעל להוציא כדין באו עדי טו"מ או סתירה אחר קינוי. וכן נמי ממ"ש עוד הרא"ש בפ"ב דיבמות. דבסתירא בלא קינוי לא מיתסרא. אעג"ב דאדעתא דניאוף אסתתר. דהא קיי"ל דאין אוסרין על הייחוד. והא דאיצטריך התם בשלהי נדרים לומר דאתתא שרייא מהנך טעמי דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכיס. או הוה ניחא ליה דליכול ולימות משום דהתם מיירי באומרת טא"ל או בשותקת ומודה ומשו"ה איצטריך להנהו טעמי למישרי אתתא. אבל באומרת טהורה אני שרייא בלא הני טעמי דהתם ע"כ. הרי שמעינן שפיר דאי לאו הנהו טעמי. הוה אסרי לה לההיא איתתא כשאמרה טא"ל כיון שיש רגל"ד שהיה מהרזיק עמה בביתה. וכיון דאסרי להו בי דינא בודאי שכופין אותו להוציא. וכן נראה מלישנא דמורם ז"ל שכתב אם הודית לפני ע"א שנטמאת. הנחשד מצטרף עם הא' לאסרה על בעלה ע"כ. דמשמע דב"ד היו אוסרין אותה ומפקיעין אותה מבעלה. וכמ"ש הח"מ והב"ש דהוי באלו באו ב' ע"ט עיי"ש וכן הוא מפורש בהדייא בחידושי הגאון מהר"ם שיף ז"ל כתובות שם בד"ה אבל וכו' בתוס' דף ס"ו וכו' שהקשה שם באומרת טמאה אני לך דאסורה לבעלה כמ"ש התוס' וכו' ליתקנו לה כתובה מניה. ותי' דווקא כשאינה חפיצה בו כמו באומרת מאיס עלי וכה"ג קאמר התם כי נפקא איהי מרצונה. דומייא דכי מפיק לה איהו וכו' משא"כ באומרת טא"ל שחפיצה להשאר תחתיו. רק אנן דמפקינן לה מצד שהתורה אסרתה לא שייך לתקוני ליה כתובה מינה אף שזינתה ברצון ע"כ. הרי דפשיט"ל דהאומרת טא"ל ב"ד מפקי לה מניה וכ"כ הער"ה שם סוסי' י"ב וז"ל ומ"מ אם יש רגלים לדבר ואמרה טמאה. אני. מוכח בהדייא מדברי התוס' והרא"ש והרב המאירי דכופין אותו לגרשה ולא לצאת ידי שמים בלבד עכ"ל וכ"כ הנובית אה"ע סוסי' קנ"א דרך אגב שאסרו אשה שהעיד עליה ע"א על טומאה ממש וע"א על כיעור ולבסוף גם היא הודית אחר החקירה שזינתה תחת אישה. ויצא דתא שתצא בלא כתובה ונתגרשה בגט עיי"ש: אלא דעד עתה למודעי אנו צריכין מה היא דעת עליון מרן הש"ע בזה החילוק שכתב מורם ז"ל. דאם יש רגלים לדבר ואמרה טמאה אני אם נאמנת או לא לפי שסתם דבריו ז"ל וכתב סתם אין עידים שזנתה אלא שהיא אומרת שזינתה. אין חוששין לדבר זה לאוסרה וכו' ולא הזכיר זה החילוק שכתב מור"ם משם פסקי מהרא"י ז"ל שיש להסתפק ולומר מדלא הזכירו נראה דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה. או דילמא לא היא דכיון דרמז שם בב"י לעיין בפסקי מהרא"י שם ולא פליג עליו אין הפה יכול ולומר דלא מודה לחילוק זה. ונראה דהאמת הוא כן דמודה מרן ז"ל לחילוק זה דהא קיי"ל בכל דוכתא דלא גילה מרן דעתו דעת עליון בתריה דמור"ם גרירי. והיינו לומר דמסתמא לא פליג עליה ומודה מרן לאותה סברא שכתב ז"ל. ואף שכתב