פרחי כהונה רסח

נדרים דאמרינן איתתא שרייא. דאי איתא דקעבדא איסו"ר אירכוסי הוה מירכס. וכן הוה ניחא ליה דליכול וכו' מיירי הכל באומרת טמאה אני. ואפי"ה שרייא מהנך טעמי. ומשמע דלולי הנך טעמי הות אסירא אף למשנה אחרונה משום רגל"ד. אך טעמים הללו דוחין הרגל"ד. וחזר הדבר למשנה אחרונה דאינה נאמנת ע"כ השיי"ל. ועפ"י זה פסק מור"ם ז"ל בהגה סי' קט"ו ס"ו דאם יש רגל"ד והיא אומרת שזינתה נאמנת וענין רגל"ד היינו שנתייחדה עם זה שהודית שזינתה עמו, דהיינו ההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בהדי איתתא וכו'. וכמ"ש נמי הרב"ש סי' קט"ו דרגל"ד היינו דידוע שנתייחדה עם איש אחד ואמרה שזינתה עמו נראה דנאמנת וכ"כ בסי' ו' ס"ק כ"ד עיי"ש. וכ"כ הראש"ל משפט עוזיאל אה"ע ח"ב סי' כ"ד סעיף ג': אך חזו"ת קשה חזיתי בפ"ת סי' דט"ו סוס"ק כו' שרמז לעיין בת' ברי"א שהביא מתשוב' מהר"י באסאן סוסי' פ"ו שכתב בפשיטות דייחוד לא הוי רגל"ד. גם ראיתי להשד"ח ז"ל במע' אישות סי' א' דף מ"ו סוף ע"ג שתמה על הרב השואל שהעלים עין מתשובת מהר"י באסאן הנז', וכתב עוד משם הרב רוח חיים סי' קט"ז אות י"ז דנראה מדברי הרב פני אריה סי' ל' דף ל"ד דייחוד לא הוי רגל"ד. וכתב השד"ח עם כי הספרים הנז' בא ופא"ר אין מצו"א לראות אם הזכירו דברי הב"ש הנז' מ"מ נראה דיתכן לומר דמא"ח ומא"ח ול"פ. כפי מה שמתבאר שם בס' רו"ח הנז' שכ' משם הפא"ר דלאוסרה על בעלה משום ייחוד. היינו דווקא כשהיא הולכת לבית אחר להתייחד. אבל כשהיא בביתה. ואדם בא להתייחד עמה כשהיא יושבת בביתה הגם כי צריך לצעוק על הייחוד. דבר זה לא גמרי אינשי ובפרט האשה וכו' דמתבאר מזה דיש חילוק בענין הייחוד בין אם תלך היא שם להתייחד. לאם בא הוא בגבולה. וא"כ הב"ש שכ' אם ידוע שנתייחדה עם אחד וכו' נוכל לומר דכוונתו שהיא הלכה להתייחד עמו. ומפני זה חשיב היחוד רגל"ד להאמין למה שאומרת טמאה אני ע"כ: איברא דחילוק זה הן נסת"ר מחמ"ת דברי התוס' דיבמות הנז' דמפרשי דהנך עובדי דשלהי נדרים מיירי באומרת טא"ל. ואי לאו הנך טעמי דאם איתא דעבד איסורא הוה מירכס וכו' הות מיתסרא מטעם רגל"ד כדאיתה התם דהוה מהרזיק עמה בביתא וכו' דהשתא לפי חילוק זה בר מהנך טעמי נמי הות שרייא דמסתמא היא היתה יושבת בביתה והנואף בא בגבולה דהא בביתה מיירי. אלא ודאי אין חילוק ונוכל לומר דהב"ש מתוס' הללו. יצא לו לומר כן. ואדרבה תוספות הללו ידחו בכח תשובת מהר"י באסאן ז"ל ודעמיה: ואפשר דקושטא קאי דמהר"י באסאן ז"ל אזיל בשיטת תוס' דכתובות די"ג דה' מעלה עשו וכו' דפיר"ת מאי דקאמר רב התם אין אוסרין על היחוד. לא מיירי אלא בא"א. אעג"ב דמלקין על היחוד איירי בפנויה והקשו מדאמרינן בנדרים גבי ההוא נואף דעייל לגבי ההיא אתתא וכו' א"ל נואף לא תיכול מנהון דטעמינהו חויא. אמר רבא איתתא שרייא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דימות. משמע דאי לאו האי טעמא היתה נאסרת על ידי יחוד ותי' י"ל דנואף שאני ע"כ ופי' מהרא"י שם בפסקים והבי"ד הגאון רעק"א בתשו' סי' פ"ח וקי"א דהתוס' הכא אזלי לפי שיטתם שכ' ביבמות דכ"ד דהנהו עובדי דשלהי נדרים מיירי באומרת טא"ל וקושייתם היא דס"ל דבכל גוונא אמרינן אין אוסרין על הייחוד אף באומרת טא"ל. וא"כ בר מהנך טעמי נמי לא הוא אסרינן משום רגל"ד דייחוד. ועל זה תירצו דנואף שאני ר"ל דבייחוד דעלמא לא הוי רגל"ד ואינה נאסרת אף באומרת טא"ל. וההיא דנדרים מיירי דנתייחדה עם הנואף. דזה דווקא בכה"ג הוי רגל"ד ע"כ בתוספת ביאור משלי דהשתא נראה לומר דמהר"י באסאן סל"מ דייחוד דעלמא לא הוי רגל"ד. אלא דווקא בכה"ג דנתייחדה לשם זנות כההיא דכתב מרן בסי' י"א דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות דהוי כיעור עם יחוד או ביחוד עם הנואף. וכ"כ בתש"ו רעק"א בסי' קי"א דזה הוא שיטת תוס' דכתובות די"ג: האמנם הרב"ש ז"ל פליג ודאי על זה וס"ל דאף ביחוד בעלמא הוי רגל"ד. ומר ניהו אזיל בשיטת תי' שני שכ' התוס' שם מה שתי' ה"ר יוסף שליט"ן דאין אוסרין על הייחוד איירי בפנויה כמו מלקין על הייחוד דרישא וכו' עיי"ש. ופ"י הגאון רעק"א בסי' ע"ח משם זקינו הגאון ז"ל. דתי' הר"י שליט"ן קאי גם על קושייא דנדרים. וקושייתם היא דהא דאין אוסרין על הייחוד מדלא מפליג משמע בכל גוונא אף באומרת טא"ל וקשייא ההיא דנדרים כמש"ל. ועל זה תי' הר"י שליט"ן וכו' דר"ל דלא שייך קושייא זה. אלא לפי פיר"ת דמלקין על היחוד מיירי בפנויה. ואין אוסרין על הייחוד מיירי בא"א. ולאו בחד גוונא דאז שפיר דייקא דאין אוסרין על היחוד בא"א משמע בכל גוונא אף באומרת טא"ל דלא מפליג, דאם איתא דמפליג ליפלוג ולחלק הכי בדידה. בד"א דאין אוסרין על הייחוד. היינו באינה אומרת טא"ל אבל באומרת טא"ל אוסרין. ומדלא מפליג בהכי. ע"כ לומר דגם באומרת טא"ל אין אוסרין אבל השתא לפי תי'זה דמלקין ואין אוסרין כולהו בחד גוונא מיירי בפנויה, ניחא להו לחלק בא"א בין או' טא' לאינה אומרת. ותו לא קשה ההיא דנדרים דאוסאין על היחוד באומרת טא"ל. דיחוד הוי רגל"ד. ע"כ בתוספת ביאור. דהשתא נראה לומר דהרב"ש תפש שיטת הא"י שליט"ן דאף בייחוד בעלמא הוי מיקרי רגל"ד. וכ"כ הגאון רעק"א בסי' ק"א דהרב"ש שהוציא מהמרדכי ומהרא"י דבנתייחדה ואומרת טא"ל מהימנא שמעינן מינה דאף בייחוד בעלמה מהימנא עיי"ש: והשתא הכא זכינו בדין בנדון שלפנינו דאליבא דכ"ע יחוד כזה הוי רגל"ד. שהרי נכנסו שניהם יחד זה על דעת זה עפ"י עצת זמה שהיתה בין שניהם דהיא