פרחי כהונה רסז

ושמא מתחלה באמת היתה אנוסה ולבסוף נתרצית והרי קיי"ל תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה. דאמרינן יצרה אלבישה. לא היא שהרי העד הרא' היה משתאה לה ורואה מעת שנכנס הבועל אצלה ולא שמע קול צעקה ממנה לא בתחלה ולא בסוף. ומצטרף בעדות זו עם השנים האחרים דכלוהו מסהדי באותו כיעור אלא שזה בתחלה והללו לבסוף. וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' י"א דשני עדים בדבר מכוער מצטרפין אעג"ב דכיעור דחזא האי לא חזא האי. ובר מן דין הרי פיה ענה בה שאמרה בטענת אונסה שהפילה דוקא לארץ ואנס אותה ואין דרך זו מוציאתה מחזקת מפותה. דמ"מ הי"ל להתלחם נגדו בכל כחה ולדחות אותו מעליה ולמיעבד כל טצדקי שלא יגע בה. וכיון שלא טענה שעשתה כן אין כל כמינה לומר אנוסה היא. נוסף על דבר אשר לא צעקה בעיר. וכ"כ הנובי"ת סוסי' כ"א שהשיב לשואלו מה שנסתפקת איך שייך להאמינה שנאנסה. הרי כתב הטור בשם הרמב"ם דכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה וכו' אמנם אני אומר לך כלל גדול בזה. היכא שעדים רואים מרחוק שנבעלת ואינם יכולים להשיג בשכלם. אם היא מתרצית או באונס. ועכ"פ רואים שאינה מתלחמת נגדו וכו' בעיר ודאי נתרצית. מדלא עומדת לנגדו בכל כחה. שלא להניחו לבעול. ואין ללמד זכות שידעה שהיא חלושה ולא תועיל במלחמתה שאם היא יודעת כן. הי"ל לזעוק על אחרים. שיושיעו אותה. אבל במקום שהיא אומרת שהיתה מתגברת נגדו בכל כחה מתחלה ועד סוף שהיא בעיר ולא צעקה אין ראיה שהיתה מפותה. דמה שלא צעקה הוא מפני שהיתה סבורה שאינה צריכה לתשועת אחרים שבטוחה בכחה ע"כ. דנמצאת אומר דבר הלמד מדב"ק שאף אם לא שמענו צעקתה. מ"מ היא טוענת שהיתה מתגברת נגדו בכל כחה לדחותו מעליה מתחלה ועד סוף. וכ"ש אם היתה טוענת שצעקה וצווחא כי כרוכיא ואין שומע לה שהיא נאמנת שנאנסה. וכמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל סי' קמ"ו עיי"ש. ומעתה זו שלא טענה כן תו לא שייך לומר בה נאנסה. ומה גם למ"ש הפ"ת בסי' ו' ס"ק י"א מתשובת מהר"ם אלשקר סי' צ"ד שהביא מכמה ראשונים ז"ל שכתבו להדייא דהנבעלת בעיר אין סומכין על דבריה שהיא אנוסה עד שתביא ראיה שנאנסה. כגון שראו אותו ששלף חרב עליה. או שסתם את פיה שלא תוכל לזעוק עיי"ש. וכתב הפ"ת שם שקרוב לומר דהנוב"י שכתב כל הנ"ל. משום דלא שמיעא ליה דברי מהר"מ אלשקר דאילו שמיעא ליה הוה מקבל ע"כ: ועוד בה דהכא שהעדים מעידים בדבר מכוער שהיו נסתרים בייחוד האיש והאשה. שוב אינה נאמנת שנאנסה. לא מיבעיא לדיעה שנייה שכתב מור"ם בסי' קע"ה דהיכא שנתייחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי. דאבדה מגו שלא הואיל ונתייחדה כדין אינה יכולה לומר לא נבעלתי. אלא אפילו לדיעה א' דסברי מרנן דנאמנת לומר נאנסתי . מגו דאי בעייא לומר לא נבעלתי. הכא מודו דלית לה מגו דהרי לא סגי לה בלא"ה לומר שלא נבעלה כיון שראו בה דבר מכוער אינה יכולה להשמט בהחלט לומר שלא נבעלה שקרוב הדבר דודאי נבעלה. וכיון דמודית שנבעלה לאו כל כמינה לומר נאנסה, אלא בודאי ברצון נבעלה ומה שאומרת כן שנאנסה מפני הבושה הוא להצדיק נפשה בטענת אונס מיהת: אלא דאכתי פש גבן לברר ענין הייחוד עצמו שנתייחדה שלא כדין דילמא גם הייחוד היה באונס שכשהיתה יושבת בביתה הוא בא בגבולה. ולא מיקרי נתייחדה לרצונה שלא כדין. וכמ"ש החתס' חב' סי' צ"ו עפ"י מאי דאיתא בירו"ש פ"ק דסוטה הלכה ב' נכנסה עמו לבית הסתר. א"ר מנא לא אמרו אלא עמו. אבל בזה אחר זה ל'א. רבי רבין אומר אפילו זא"ז מ"מ יש רגלים לדבר ע"כ. וקאמר הרב דע"כ לא פליגי אלא כשעכ"פ שניהם נכנסו למקום בית הסתר אפילו זא"ז. אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא. וכמשמעות לשון הרמב"ם פ"א דסוטה הלכה ב' עיי"ש. והכא נמי נימא שמא מתחלה נכנס ובא בגבולה שלא ברצונה ולא נתייחדה עמו לרצונה. וא"כ לא איבדה מגו שלה אף לדיעה שנייה שכתב מור"ם כנז'. לא מן השם הוא זה שהרי העד האחד שראה אותם תחלה מעיד בה שהיו מתלחשים שניהם והכיר בהם שעצת זמה ביניהם ותיכף לזה ראתה עינו שהאשה נכנסה לבית סתר ונעלה הדלת בפניה. ואז ירד הנואף ההוא אצל האשה. שמתוך זה ניכר שעפ"י דעתה ועפ"י עצתה בא אליה לרצונה. על דעת עצת זמה שהיתה ביניהם. וכ"כ הגאון רעק"א ז"ל בשו"ת סי' צ"ט בד"ה ולגודל הקושייא וכו' שמפרש הא דקאמר הש"ע סי' י"א לענין כיעור שנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות וכו', דההכרח לומר דשניהם נכנסו רצופים זא"ז. וכל אחד נכנס ע"ד חבירו ונועדו יחדו ליכנס למקום הזה וניכר דעצת זמה ביניהם. משא"כ אם כבר היה שם לעשות צריכו. ואח"כ נכנס השני לשם הוי רק ייחוד בעלמא ולא כיעור עיי"ש. דהשתא הכא דנכנסו זה על דעת זה כנז'. מוכחא מילתא דהוי ייחוד לרצון ונחשב לכיעור. ונמצא מה שאמרה שנאנסה כמו שאמרה בהדייא שנבעלה ברצון. דדל אונס מהכא שאין לו רגלים הרי היא אומרת מפי עצמה שנבעלה לרצון כמו שהודית לבסוף: ומעתה נתנה ראש ונשובה לענין הודאתה. הנה למשנה אחרונה דסוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. אך מתוס' דיבמות דף כ"ד ד"ה אמר רבי וכו' ובכתובות דף סג' ד"ה אבל וכו' מוכח שפיר דבמקום דאיכא רגלים לדבר ואמרה טמאה אני נאמנת. וכמ"ש התה"ד בפסקים סי' רכ"ב הוב"ד בספרי תשובות האחרונים ז"ל מעט כאן ומעט כאן. אך העתקתי תוד"ק מס' בני אהובה ז"ל על הרמב"ם בפכ"ג מה"א הל' י"ח כי באו שם דבק"ו באריכות קצת. דהתוס' כתבו להנך עובדי דסוף