פרחי כהונה רסד

עדים שראו דבר מכוער, אבל אם ראה הבעל לחוד דבר מכוער לא מפקינן ורבי בברייתא פליג וס"ל דגם בבעל לחוד שראה דבר מכוער תצא. ואשר יקשה לפירושו זה כאשר הקשה מעיקרא לפירש"י. כמש"ל. תירץ מהר"ם מרונטבורג ז"ל דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דף ט' בשמעתא דפתח פתוח וליטעמיך קינוי וסתירה אין וכו' ופ"פ כשני עדים דמי. הכא נמי נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עידי טומאה דמי כיון דמוכחא מילתא דיש כאן טומאה. וגם מאי דקשה דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים. אבל הכא שיש עדים שראו דבר מכוער. רגלים לדבר כאלו ראוה שנבעלה ואסרינן לה על בעלה. כמו בפתח פתוח ומפרש נמי מאי דקתני בברייתא בסיפא ואם באו עידי טומאה וכו' היינו עדים שראו דבר מכוער עידי טומאה קרי להו. ופסק בגמרא דבקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה בראיית הבעל לחוד עד דאיכא עדים שראו דבר מכוער. מיהת ובקלא דל"פ עבדינן כרבי ומפקינן לה בראיית הבעל דבר מכוער אף דליכא עדים. ע"כ תוד"ק דמהר"ם ז"ל ומקור דב"ק הוא בתשובות מיימוניו' דשייכי להא סי' כ"ה עיי"ש. באופן דלדעת מהר"ם ז"ל בפירוש השאלתות ופר"ת דמפקינן לה בין מן הבעל בין מן הבועל בעידי דבר מכוער. אלא שהקשה הרא"ש ז"ל על פירוש זה דמתוך לשון השאלתות לא כוונו לפי' ר"ת שמפרש דרב סבר דמפקינן לה מבעל בעידי דבר מכוער. דא"כ מאי האי דקאמר. ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתרוייהו ל"ל. והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן. ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור אלא שהבעל ראת דבר מכוער מפקינן לה. ולכן נראה דהשאלתות מפרשי דברי רב בעידי טומאה. וברייתא בעידי דבר מכוער. ופסק הש"ס הלכתא כרב בקלא דפסק דלא מפקינן לה אלא בעידי טומאה. והלכתא כרבי בקלא דלא פסיק מפקינן לה בעידי כיעור. אבל לא בראיית הבעל לחוד אפילו בקדל"פ וסברי דעדים שראו דבר מכוער וקדל"פ. חשוב כפתח פתוח כמש"ל. וסיים בהכי רווחא שמעתתא דלא מסתר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ע"כ דנמצאת אומר דהרא"ש בפסקים בפירוש השאלתות סל"מ בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל. וכ"כ רבינו הטור דמסקנת אביו הרא"ש כך. דמשמע ליה שחזר ממ"ש בתשובה הנז'. וכ"כ רבינו הטור בהג"ת תשוב'ה ועתה כשלמדנו יבמות דקדק א"א נר"ו לשון השאלתות ופירש בענין אחר ככתוב בפסקים. אך מרן ב"י ז"ל כתב עליו שאין משם הכרע שיסבור הרא"ש כן. ואפשר דכדברי הרי"ף והרמב"ם ס"ל. ומ"ש כן בפסקים י"ל שלא לפסק הלכה אמרה אלא לחלוק על פיר"ת בדברי השאלתות והוכיח כן ממ"ש לעיל בתשובה סי' י"א שראה את רבינו מאיר ז"ל פוסק ודן כר"ת ושוב בתשובה זו סי' י"ד חזר בו וכתב וכן פוסקין כדברי בה"ג דנראה מזה דס"ל לפסק הלכה כהרי"ף והרמב"ם ז"ל ומ"ש בפסקי' בפירוש דברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ף והר"מ במז"ל לא כתב כן אלא לענין מה שפירש דהאי דקאמר רב ובעדים. היינו עדי טומאה וכן מפרשים הרי"ף והרמב"ם. דלא כר"ת שחזר בו ופירש ובעדים דקאמר רב היינו עדי דבר מכוער אבל במסקנא פשיטא דאיכא בינייהו טובא. דלפירוש הרא"ש בשאלתות בעדי כיעור וקדל"פ מפקינן לה בין מבעל בין מהנחשד ולהרי"ף והרמב"ם לעולם לא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ומעתה יתבאר לך דמה שכתב רביהט"ו דלהרי"ף בשיש בקול ממש. אם יש עדי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד נמשך אחר פשט לשון הרא"ש הנז' בפסקים לפום ריהטא ועלה על דעתו שלגמרי משוה דעתם ולא חשש לבדוק אחריו. וכבר נתברר האמת דלענין דינא חילוק רב ביניהם כאמור. ע"כ תוד"ק ב"י ז"ל. ועיין בד"מ והדרישה והכנה"ג הגב"י אות ו'יו וט"ז מ"ש ליישב זה: ועוד כתב מרן ב"י דמדברי הרשב"א ז"ל בתשוב"ה שכתב דעת ר"ת בדבריו הראשונים וגם התוס' כתבו כן בשמו ולא כתבו מה שחזר ופירש בפירוש דברי השאלתות. נראה משום דמשמע להו ז"ל דמה שחזר ופירש דברי השאלתות. אתא לפרש דוקא. אבל דעתו אינו כן אלא כדבריו הראשונים ועליהן הוא סיומך. וזה שלא כדברי רביהט"ו שכתב לדעת ר"ת ע"י עדי כיעור מוציאין בין מהבעל בין מהנחשד. מיהו המרדכי כתב כלשון זה ושוב חזר בו ר"ת והודה לדברי השאלתות ומ"מ כתב דלר"י נראה כדברי ר"ת הראשונים. דכוליה שמעתא קשה לפי דבריו האחרונים ע"כ: כל זה לקטתי ליקוטי בתר ליקוטי בקיצור דברי הפוס' ז"ל ומדברי ב"י ז"ל. להיות לי למזכרת. ועל המעיין לטייל ארוכות במקומותם. הלא בספרתם. ויוסיף לקח: דהשתא עפ"י כל הדברים האלה אורו עינינו בדברי הפוסקים ז"ל: דרוב ככל הפוסקים סברו מרנן ורבנן ז"ל. שאין מוציאין מהבעל בעידי כיעור אלא א"כ באו עדי טומאה. ומיעוט הוא דסברי להוציא מהבעל בעידי כיעור וקלא דלא פסיק. והם דעת רש"י והשאלתות ומהר"ם ז"ל דסבירא להו כן בפשיטות. אשר לא כן דעת ר"ת והרא"ש הגם שחזרו לפרש דברי השאלתות. מ"מ אין הכרע לומר דסברי הכי כמ"ש ב"י. דמעתה הלכה רווחת דנקטינן כדברי הרוב. וכ"כ מרן ב"י שם וז"ל וכן בדין דבעלי שיטה זו הם רוב בנין ורוב מנין. וכן דעתו בש"ע שם וכמ"ש הרב"ש דבש"ע הביא לשון הרמב"ם מ"ש בפ"ב דסוטה ומשמע שפיר דסל"מ מן הנחשד מוציאין בעידי כיעור וקלא דל"פ ולא הוה לו בנים. אבל מבעל אין מוציאין אפילו בג' אופנים הללו. דהא כתב דין זה דוקא בנטען: גם נקט בלשונו הטהור אם הוציאה הבעל משמע מעצמו