פרחי כהונה רסג

בנתיבות משפט במקום ערוה החמורה, דילמא אישתקיל מילולי ולא מיכוין שפה ואימר"א לאסור בו להתיר כדת של תורה. וח"ו נמצאתי מחייב את ראשי למלך הגבור והנורא. באמת באמור מה לך באתר זקוקין דנורא. והלא יש אלקי"ם שופטים בארץ משיבי מלחמה שערה ולהם דבר המשפט ומפיהם תצא תורה. אך לעשות רצון צדיק חפצתי. ולהשיב מפני כבוד הרב השואל הוכרחתי ואל ה' ויאר לנו מבטחתי שמתי. ודרך זו אלך לצאת ידי חובתי. לשקוד על דלתות הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים מים נאמנים. ולערוך שולחן פרי אמרתם בקשר כמין חומר. משמר מול משמר. בעיון וסברא. לפי קט שכלי דעת קלישא וזעירא. ולברר מתוך דברי קודשם איזוהי דרך ישרה. אשר עלה בהסכמה להלכה ולמעשה. מפי רבנן קדישי. בעזרת צור קדושי ומרים ראשי: ותחלה וראש אעמוד על המשמר, בדבר שנאמר מפי העדים מראש ועד סוף פשוט הוא שאין כאן אלא עידי כיעור. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מ"ה אישות הט"ו וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע. כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אעפ"י שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים וכו' או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות. או שהיו יוצאים ממקום אפל וכו' וכיוצא מדברים אלו אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ע"כ. הרי דקאמר מר דלבישת המכנסים והגפת דלתות הוי דבר מכוער. ואף אם היו דלתות מוגפים במנעול אינו אלא דבר כיעור וכדאיתא בירושלמי פרק המדיר תרעא טריד. סוטה, מוגף. צריכא. ופירש הרב פני משה וה' קרבן העדה תרעא טריד. כששניהם בחדר אחד והדלת סגורה במנעול. הוי סוטה. אבל מוגף. ר"ל כשהדלת רק סגורה אבל לא במנעול והבא מן החוץ יכול לפותחה צריכא. בזה מיבעיא לן אם היא סוטה או לא. ע"כ. וסוטה היינו מכוער הדבר כמו שפי' שם ה' פ"מ וז"ל סוטה זונה היא. כלומר מכוער הדבר הוא ותצא ע"כ ותצא היינו שלא בכתובה אם רצה בעלה להוציאה כיעו"ש וכ"כ הרשב"א סי' אלף רנ"א הביאו מרן ב"י סי' י"א דהגפת דלתות בלא מנעול אין זה יחוד עד שיהיה במנעול כדמשמע בירו"ש כנז' וכ"פ מרן בש"ע שם: ומעתה נובין ונדון במאי דקמן אם כדאי עדות זו להוציאה מיד בעלה. ואומר ראיתי והנה תלייא באשילי רברבי בפירוש סוגייא ביבמות דף כ"ד ע"ב משנה הנטען מא"א והוציאוה מתחת ידו אעפ"י שכנס יוציא ע"כ ובג"מ אמר רב ובעדים. פירוש אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה. הוא דמוציאין אותה מיד הנטען אבל אם לא באו עידי טומאה רק עידי דבר מכוער והוציאה בעלה וכנסה הנטען. אין מוציאין אותה מידו כן פירש"י והרי"ף ז"ל. ואותבינן עליה דרב מהא דתנייא בד"א כשאין לה בנים (בהא פליגי רש"י והרי"ף לרש"י כשאין לה בנים מן הראשון. ולרי"ף כשאין לה בנים מן הנטען) הוא דמוציאין אותה מן הנטען. אבל אם יש לה בנים (למר כדאית ליה ולמר כדאת"ל) לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא. אלמא דמפקינן לה מן הנטען בלא עידי טומאה ואוקמה רב לההיא ברייתא כרבי דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו. דתנייא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וכו'. ופסק בג"מ הלכתה כרב בקלא דפסק דלא מפקינן לה אלא בעידי טומאה והלכתא כרבי בקלא דלא פסק ומפקינן לה בעידי דבר מכוער. וכתב הרי"ף ז"ל דכל סוגייא זו מיירי מבועל שהוא הנטען. אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין דף ח' איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מהו. אמר רבא הוה דבר שבערוה פחות משני עדים עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם פכ"ד מה"א ה' ט"ז וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ע"כ ובהלכה י"ח כתב ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה. ואח"כ כופין אותו להוציא ע"כ. וכ"כ מזה הענין בפ"ב דסוטה עיי"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל דר"ת הקשה על מה שפירש"י רוכל יוצא וכו' הואיל ומכוער הדבר תצא מן הבעל דהא אמרינן בכתובות דף ט' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. אבל בלא קינוי. אפילו נסתרה בעדים שריא, והכא פסיק הלכתא כרבי בקלא דל"פ לאוסרה על בעלה. ועוד הא אמרינן בפ' האשה רבה דצ"א. דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן. לכך מפרש ר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל הנטען. הואיל ומכוער הדבר תצא דלדידיה הוי קלא דמקמי נישואין. אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים. וכן מוכח סתמא דש"ס כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי. אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים ומנטען מפקינן בקול אם אין לה בנים וכו' וכן פירש ר"ח ז"ל, וכ"פ בה"ג דתצא מרוכל שהוא הנטען אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ע"כ וכ"כ עוד הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סעיף י"ד דבקלא דלא פסיק פסקו הג' ור"ת ז"ל דלא מפקינן מבעל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ובשאלתות דרב אחאי פסק דלקדל"פ מפקינן מבעל. ור"י ז"ל הכריע כדברי ה"ג וכן פוסקין ע"כ וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאו מרן ב"י שם. עין רואה דכל הני רבואתא סברי מרנן דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ממש האמנם כתב עוד הרא"ש בפסקים שם דברי השאלתות שהזכיר בתשובה הנז' דאי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק. מפקינן לה מן מבעל בין מבועל דתניא רוכל יוצא וכו' תצא מן הבעל כפירש"י ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות דהא דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא