פרחי כהונה רסא

סימן יד מעשה היה בבתולה אחת שהלכה אחר אחד מהבחורים ולהיות שאביה ואמה עכבו על ידה מהיות לו לאשה. היא לא שמעה בקולם ועזבה אותם ותלך אחרי דברי הבחור ואחרי עצתו. ויביאה אל ביתו ותשב עמו ימים ושנים מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב בלא חופה ובלא קידושין ויהי היום נתפייסו שני הצדדין אבות ובנים. והסכימה דעת כולם לברך על המוגמר בנישואי האלמיר"י. ובחופה וקידושין כדת משה וישראל. וכאשר נדרשנו על הדבר הזה. נכנסתי לבית הספק כדת מה לעשות בהני מילי תלתא, אם צריכה למנות הכלה שבעה ימי חמוד. ולענין דין כתובה אי כותב לה כתובה מאתים או מנה. וכן אי כתבינן בתולתא או בעולתא. תשובה. על ראשון ראשון אם צריכה למנות שבעה נקיים. דבר זה נפתח מקורו בפוסקים ז"ל מ"ש מרן הש"ע יו"ד סוס"י קצ"ב דמחזיר גרושתו צריכה לישב שבעה נקיים, וכתב הרב תורת השלמים שם דה"ה אם גירשה כשהיא מעוברת והחזירה ג"כ צריכה ז"נ. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רס"ג. וכתב הרב מקום שמואל סי' ל"ג הביאו הפ"ת סק"ב באשה שנתעברה מנואף ואח"כ דברו על לבו לקחתה לו לאשה. וכבר נתעברה ממנו כשבעה חדשים. והשיב דזה פשוט דצריכה ז"נ עיי"ש. וכ"כ הרב מנחת יעקב וכו' באופן דכולם נתנבאו בסגנון אחד דאעפ"י שכבר שבעה לה מהנאת גוף זה. מ"מ לעת עתה שתבעוה להנשא נתחדש לה חמוד חדש וחיישינן שמא תראה מחמת חמוד. וכמ"ש הרב חוות דעת ז"ל בביאורים אות א' לתרץ מה שהקשה הט"ז מתמר ורות וכו' דלא חשו חז"ל רק בחמוד של נישואין וכו'. אבל לביאה של זנות אין לה חמוד רק כמו חמוד של כל ביאה וביאה וכו' עיי"ש. וכ"כ הרב תפל"מ והביא ראיה ממי שהיה בדרך כמה שנים ובא לביתו. אשתו מותרת מיד. ומחזיר גרושתו אף שכבר בא עליה צריכה ז"נ. אלא ע"כ דחימוד נישואין גורמים לא חימוד ביאה ע"כ: דמעתה לפי זה לכאורה נראה לומר בנדון שלפנינו להצריכה שבעה נקיים. דאעג"ב דכבר היתה בחיקו תשכב מאז ועד עתה. מ"מ אינם אלא ביאה של זנות והשתא שתכנס לחופה לנישואין. איכא למימר שנתחדש אצלה חמוד של נישואין וצריכה שימור: אמנם אחר העיון נראה דאינה צריכה לישב שבעה נקיים דשאני הנך דהוזכרו בפוס' הנז' משום דמיירי שהיו פורשים האיש מהאשה ימים מספר מיהת משו"ה אמרינן דבשעת תביעת הנישואין מתחדש אצלה חמוד של נישואין. משא"כ בנדון שלפנינו שדעתה עילויה ימים גם לילות. והוי לה פת בסלה. אין חידוש חימוד מתחדש אצלה על הנישואין מה שלא היה בדעתה קודם לכן. ודומה לזה מ"ש הרדב"ז ז"ל ח"א סי' רס"ג שאם האשה יודעת וממתנת בכל יום שיחזירנה. תבועה ועומדת היא ודעתה עילויה. ואין כאן תביעה חדשה ואינה מהרהרת בו שתבוא לידי חימוד. ודומה למי שיש לו פת בסלו. אבל אם נתיאשה ממנו ושוב תבעה להנשא. צריכה להמתין ז' נקיים ע"כ. וכן נמי יש להביא ראיה ממ"ש הט"ז בתי' ב' על מה שהקשה מתמר ורות וכו' וז"ל ועוד נראה לתרץ דגבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חמוד. דמיד שנתפייס יהודה ובועז. אז היו עמהם במטה. והו"ל כמי שיש לו פת בסלו. משא"כ בשאר כלה ע"כ. דהשתא נמי אין כאן חשש חמוד דכיון שמיד שתבעוה להכנס לחופה לנישואין. הרי הוא עמה במטה ויש לה פת בסלה. ועיין עוד מה שכתבתי בעניותי בתשובה הנז"ל ביו"ד שהבאתי ראיה לנדון כיוצא בזה ממ"ש הדגמ"ר יו"ד סי' רס"ט בגר שנתגייר ואשתו עמו וכו': ולהתיר שתי הספיקות האחרונות אם כותב לה כתובה מאתים או מנה. וכן אי כתבינן בתולתא או בעולתא. הנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהנמ"ב כתב שאם כנס המפותה אינו משלם לה קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות והביאו הטור בסי' קע"ו. וכתב המל"מ ז"ל דמדברי התוס' פרק הבע"י דף ס' מבואר דכתובת המפותה מנה כדין בעולה. וכ"כ הנמוק"י ז"ל וכ"כ בליקוטי מוהר"ר בצלאל ז"ל בשם הראב"ד ז"ל עיי"ש והביא מ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפסוק מהור ימהרנה לו לאשה. יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה ע"כ. וכתב הרב ז"ל דאי אמרת בעלמא לדעת רש"י דכתובת אשה דאורייתא ניחא דהכא גבי מפותה גזירת הכתוב היא שיכתוב לה כתובה כדין כל נושא בתולה: אלא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מה"א דין ז' דכתובת אשה היא מד"ס מנא ליה דכתובת מפותה היא מאתים כשאר הבתולות. וכתב דאולי נאמר דאף למ"ד דכתובת אשה דרבנן. דריש ליה לקרא הכי. דנהי דליכא כתובת אשה מהתורה, מ"מ המנהג היה דכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה גבי מפותה אף שהיא בעולה מצריכו הכתוב שיכתוב לה כתובה. כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולות. כיון שהיא בעולת עצמו. והרמב"ם נמי הכי היא דעתו ז"ל דכיון דאית לה לבתולה מאתים מתקנת חכמי'. המפותה נמי כותב לה ככתובת הבתולות עיי"ע כל דברי ק"ו באורך וברוחב. וכתב הנוב"י תנינא סי' ל"ג שהכתובה שכותב לה היא תמורת הקנס. שאם אינו נושאה נותן לה קנס. וכשנושאה פטרו הכתוב מהקנס רק שיחזיקנה בנישואין כבתולה. ולפי"ז אף הרמב"ם והטור לא קא אמרי. אלא במפותה שיש לה קנס אם לא היה נושאה והיינו נערה בתולה אבל בוגרת שאין לה קנס נמצא לא חייבו הכתוב בקנס. וממילא כשנושאה לא חייבו הכתוב כתובת בתולים. ולכן אין לה אלא מנה. ובכתובה יכתבו בעולתא דא עיי"ש. וכ"כ רבינו עקיבא איגר ז"ל במשניות סי' ע"ב עיי"ש: