פרחי כהונה רנט

הוי בגדר השחתת זרע. כיון שהוא דרך תשמיש. וא"א לו לשמש עמה בדרך אחר מפני הסכנה ע"כ. וכ"כ השד"ח בס' אסיפ"ד מע' אישות סי' א' אות ל"ב משם הרב צמח צדיק החדש בחאה"ע סי' פ"ט שנשאל שיש סכנה אם תתעבר ותלד. אם מותרת לשמש במוך שתתן שם לפני תשמיש. והביא הא דג' נשים משמשות במוך ודברי רש"י ור"ת הנ"ל. וכתב דמה שפירש"י מותרות לשמש לר"מ. דמוכח דלרבנן אסורות לשמש במוך. י"ל דה"ד בג' נשים אשר עפ"י רוב אין מתעברות. (וזה ג"כ סייעתא למ"ש לעיל בפלוגתא דר"מ ורבנן דרבנן בתר רובא דג' נשים הללו שאין מתעברות) אבל שאר נשים דעפ"י רוב מתעברות. מודו חכמים דמותרות. והביא ג"כ מה שפירש הרשב"א והריטב"א והר"ן דר"מ דאמר משמשות במוך חייבות קאמר. וא"כ לרבנן אין חייבות. ואה"נ דמותרות ובעיקר מחלוקת רש"י ור"ת כתב דהיש"ש פ"ק דיבמות סי' ח' כתב דהעיקר כפירוש רש"י דלפני תשמיש קאמר ולא הוי כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים. דדרך תשמיש וגוף נהנה מהגוף הוא. והביא ראיה לסברת רש"ל מדיש מי שמתיר שלא כדרכה באקראי וכו'. וכתב שבחמ"ש (והזכיר הפ"ת הנ"ל) התיר אך שם היה סכנת מותה. ונראה דאף בפחות מזה. רק שיש חשש סכנה יש להקל אתוד"ק: האמנם הגאון חת"ס ביו"ד סי' קע"ב כתב. דלכ"ע לשום מוך באותו מקום בשעת תשמיש הוה כמשמש על עיצים ואבנים. ומשחית זרעו ולרש"י דמיירי בשעת תשמיש. להיות איסור גמור התירו ר"מ משום סכנה. ורבנן לא התירו. והלכה כחכמים. אך אחר תשמיש אפשר יש להקל. אולם ברשות הבעל ורצונו. דהשתא איתתא לא מיפקדא. עיי"ש שכתב משם הגאון בית מאיר שהחליט לאיסור בכל גוונא. וכ"כ הגאון רעק"א ז"ל ביו"ד סי' ע"א. וכ"כ הרב בינת אדם סי' לו' דעכ"פ תיכף אחר תשמיש מותרת להפוך עצמה. וגם תרחץ בחמין ולקנח בצמר גפן או בבגד דק וגם תהלך ברגלים תיכף אחר תשמיש, אולי תועיל. אבל ליתן מוך באותו מקום קודם תשמיש אסור ע"כ: איברא דעינינו הרואות דהלכה זו במחלוקת האחרונים ז"ל שנויה דהללו אוסרין והללו מתירין והנראה לומר כיון דעסקינן בנדו"ד דהאשה הזאת הוחזקה להסתכן בעיבורה. אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש דמעתה בואו ונסמוך על דעת המתירין במקום חשש סכנה וכמש"ל משם הרב בית יהודה דאפילו רבנן דפליגי אדר"מ מודו במקום חשש סכנה, ור"ת נמי לא פליג ארש"י במקום דאיתחזק סכנתא. וכדאי הם היש"ש ודעמיה לסמוך עליהם במקום דוחק וסכנתא. וכן מצאתי כתוב להרב חסיד שבכהונה כמוהר"ר דוד הכהן יחש"ל בסה"ב קרית חנה דוד ח"ב ה' אישות שאלה נ' דף ק"א ע"ד עיי"ש ועיני לשמיא נטלית יאיר עינינו באור תורתו הקדושה. לכיון לאמיתה של תורה אכי"ר החותם פה בעי"ת תמושנת יע"א מסעוד הכהן ס"ט: סימן יג נשאלתי במעשה שהיה בשני גיסים שהיו במסיבה, והיה לאחד בן קטן כבן חמש שנים. ולחבירו בת קטנה כבת ארבע שנים. ונתרצה האחד עם חבירו שיקדש את בתו לבנו. ונתן אבי הבן צורו"ס אחד לאבי הבת ואמ"ל הרי זה בעד קידושי בתך. וכעת הגדילו הבנים כבן י"ט כבת י"ח שנים. שהגיעו לפרקן ותבע אבי הבת לאבי הבן על ענין הנישואין. ולא נתרצה הבן ונתפרקה חבילה, ועמד השואל ושאל אם צריכה הבת גט או לא. וחקרתי את פי צורבא מרבנן השואל, אם נתייחדו שניהם אחר שהגדילו כמנהג המשודכים. או שמא יצאו איזה פעם לטייל ובתוך כך נתייחדו והשיב כי מעולם לא נתייחדו משהגדילו בהיות כי אין שניהם דרין בעיר אחת: תשובה. הנה בפ' האיש מקדש דף מ"ה איתא. הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה. אמר מיקדשא לי ברתך לברי. אמר רבינא אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה רבנן לרבינא דילמא שוייה שליח. לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח. ודילמא ארצויי ארצי קמיה א"ל רבה בר שימי בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל עכ"ל ופירש"י אפילו למ"ד דבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרינן. שמא נתרצה הבן בקידושין שקידש לו אביו שלא מדעתו לא אמרינן. דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו. אבל גברא דייק ונסיב. ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו. ודילמא ארצויי ארצי בן קמי אבוי וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאילו דזכין לאדם שלא בפניו. בפירוש אמר מר רבינא בפירוש שמעתי ממני. דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב. וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו וכו' ע"כ. וכתבו התוס' דפסק רב אלפס ובשאלתות דרב אחאי דהילכתא כרבינא דהוא בתראה וסוף הוראה הוה. ורבה בר שימי נמי סבר כוותיה וכ"כ הרא"ש דכולהו רבוואתא קמאי ובתראי פסקו הכי נמצאת אומר מעתה. דאם הלך האב וקידש אשה לבנו דאינה מקודשת. אא"כ עשאו שליח בפני עדים ומ"ש הרא"ש שם אם גילה הבן דעתו לפני אביו שחפץ בה. והלך וקדשה לו דמקודשת. היינו מתורת שליחות כדפירש שם דכיון שחפץ בה וזכות הוא לו. זכין לאדם שלא בפניו. וזכייה הוי מטעם שליחות. והוי כאילו עשה את האב שליח לקדש לו ע"כ. והיינו דווקא בגדול דהוא בר שליחות. אבל קטן דלאו בר שליחות הוא. אפילו עשאו שליח בפירוש בפני עדים. לא הויא מקודשת דאין שליחות לקטן. כמבואר בחומ"ש סי' קפ"ח ס"ב הקטן אינו נעשה שליח ולא עושה שליח. אחד הקטן ואחד הקטנה ע"כ: