פרחי כהונה רמג

דכולם הלכו בעקבות סברא זו. ומ"מ הרי הוכחנו דעכ"פ בעינן מעשה אפילו כל שהוא לאחזוקי ביה כנ"ל והא דכתב הרמב"ם בהא"ב פ"א איש ואשה שבאו ממדה"י זו אומרת בעלי זה. וזה אומר אשתי זו אם הוחזקו ל' יום הורגין עליה. לאו למימרא דבאמירה לחוד בל' יום בלא מעשה מוכיח הוי חזקה והורגין עליה דזה אינו דהא דבעינן מעשה מוכיח כההיא דאיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית וכו' ומעשה באשה וכו' שבנה כרוך אחריה וכו' וכמדובר. אלא הענין הוא דבאמת בעינן מעשה מוכיח שיעיד על החזקה. ובהא דאיש ואשה הבאים ממדה"י לא מהני חזקה לחוד לחייב משום א"א עד שיאמרו בפירוש שזה בעלי וזו אשתי: וכמו שכתב הנוב"י קמא באה"ע סי' נ"ד על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל ואם כן שהוכחתי באיש ואשתו לא מהני חזקה לחוד. והיא גופא טעמא בעי. למה בשאר קרובים שמחמת קורבה מהני חזקה לחוד. א"ו דבאיש ואשה אף אם מוחזקין באישות, אכתי א"א להרוג שהרי לא הוחזקו שאין שם תנאי בקידושין ונישואין שלהם עד שיאמרו בפירוש זו אשתי וזה בעלי, שכיון שאמר בפירוש זו אשתי ולא הזכיר תנאי. מסתמא אין שם תנאי ולזה מיהני החזקה משא"כ בשאר קרובים שהם מצד תולדה ולא שייך בהו תנאי מיהני חזקה בלי אמירה ע"כ. ועיין בב"ח שם דגם הוא מחלק בין קורבה דשאר קרובים דלא בעינן ל' יום. משא"כ באיש ואשה דאם בא עליה איש אחר דאינו חייב אלא לאחר ל' יום עיי"ש. אבל הט"ז והח"מ שם חלקו על הב"ח ולא חילקו בין קורבה דשאר בשר או קורבה דאישות כולם בבאו ממדה"י בעינן ל' יום להחזיקם בשאר ולחייב עליהם עיין שם: ומ"ש כת"ר משם הגאון הרשב"ש ז"ל לענין מה שטען שהוא בן ישראל משומד וכהן הוא. אם הוא מוחזק שהוא גוי אינו נאמן וכו', הכא נמי איכא למימר שהוחזק ע"י מעשה שארח לחברה עם פועלי און והיה כאחד מהם מפתם יאכל ומכוסם ישתה וכו', ונכנס לבית תפלות שלהם דבהכי הוחזק שהוא גוי. ויותר נראה לומר דבעשה אחת מהנה מהתועבות הנז' הוחזק שהוא גוי. לדעת הגאון הרשב"ש ז"ל דעפ"י מקומו ושעתו היו ישראל מצוינים שם בתורת יהדות. ומופרשים מאיסורא כמטחוי קשת. ואם המצא ימצא בעידנא ההיא איש אשר הוא מובדל מן הצבור ועשה אחת מכל התועבות הגוים והלך בדרכיהם. בודאי נוכל לומר שהחזיק עצמו שהוא גוי. להיות שאין מי שיעשה אחת מהנה שום אחד מבני ישראל. אלא מי שהוא משומד לגמרי ומוחזק שהוא מומר גמור. אשר לא כן לגבי דידן שפרו"ץ מרובה על העומד בצדקו. אין לנו להחזיקו שהוא גוי אלא בעושה אחת מהנאצות אשר הם מיוחדים לנכרים ולערלים וכידוע. וכעת אין בידי ספר הגאון הרשב"ש ז"ל. וכעין שאלה זו הובאה בספר יכין ובועז לבניו ז"ל: ומ"ש כת"ר שאף אם נאמר לא הוחזקה בכך חזקה גמורה. אלא שכך אמרה והדר דינא לאמרה טמאה אני ביו"ד סי' קפ"ה ולאמרה א"א אני באה"ע סי' מ"ז שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ומעכ"ת כתב שאם עברו ככה ל' יום לכמה פוס' הו"ל הוחזקה ולא מהני אמתלא וכו'. כשאני לעצמי מלבד שיש לי פיטפוטי מילי על דברי קודשו. מ"מ אין לי עסק בזה רק תמהתי על המרא"ה דמעכ"ת לא דק אגב חורפיה במ"ש דאם עברו כך ל' יום לא מהני אמתלא כיון שהוחזקה ע"י כן וכו'. דלא מן השם הוא זה דבל' יום באמירה לחוד בלא ראייה לא מיקרי חזקה כדאמרינן לעיל באיש ואשה שבאו ממדה"י וכו'. וכמ"ש משם הפוסקים הנ"ל. דצריכין אמירה עוד ל' יום יתירה על החזקה דאז לא מהני אמתלא, אבל באמירה לחוד אף בל' יום בלא חזקה מהני אמתלא. ותדע לך שהוא כן מדאמרינן בכתובות דף כ"ב ע"א ת"ר האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ופריך שויא לנפשה חתיכא דאיסורא? ומשני אמר רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תנ"ה אמרה א"א אני וכו' ומעשה באשה אחת וכו' וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקדשה את עצמה. א"ל חכמים וכו' א"ל בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני. עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים. עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא וכו' ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת עכ"ל. וכתב הרא"ש אם אמרה א"א אני וחזרה וכו' אינה נאמנת. היינו אם אמרה אחר כדי דיבור. אבל תוך כדי דיבור יכולה לחזור ולסתור דבריה הראשונים ע"כ. וכ"כ הטור והש"ע באה"ע סי' מ"ז ס"ד. ומעתה הכי הוא פירוש הסוגייא האשה שאמרה א"א אני וכו' וחזרה וכו' אינה נאמנת אם הוא לאחר כדי דיבור. ואם הוא תוך כדי דיבור נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה. אפילו לאחר כדי דיבור נאמנת והאי לאחר כדי דיבור לא נתנו חכמים בו שיעור עד כמה היא נאמנת ולאחר זה אינה נאמנת. ועל כרחין לומר שכל זמן יהיה מה שיהיה שהיא נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. וכן מוכח מש"ס דקאמר לימים עמדה וקדשה את עצמה. ואין לומר דזה דוקא תוך ל' יום. אבל אם עברו ל' יום שוב אינה נאמנת. דא"כ לא הי"ל להש"ס לסתום אלא לפרש. אלא ודאי לא שנא כך לי לאחר ל' כמו בתוך ל' יום אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ולא אמרינן לאחר ל' יום הרי הוחזקה ולא מהני אמתלא. וטעמא בעי משום שאין כאן מעשה מוכיח עליה לאחזוקה במקודשת. דהרי אין כאן ארוס לפניה ואין כאן אלא אמירה דידה לחוד. ובאמירה לחוד בלא מעשה מוכיח אף אם עברו כך ל' יום אינה מוחזקת ומהני לה אמתלא. שאם הוא שאם אמרה כן ל' יום מיקרי מוחזקת גם בלא ראיה, היכי האמינוה חכמים לההיא אשת שעמדה וקדשה את עצמה לאחר