פרחי כהונה רלג

וכן דעת הסמ"ג בהלכות איסורי ביאה לאוין קי"ו וז"ל בפרק החולץ אמרינן מי שבא לפנינו ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר. אתך במוחזק לך. כלומר שיביא עדים. ומפרש רבינו יעקב. בד"א שאנו מכירים בו שהוא גוי מעיקרא. אבל אם אין אנו מכירין בו נאמן במינו שהיה יכול לומר ישראל אני והיה נאמן כמו שהיו חכמים אומרים בפרק החולץ לבני אדם שהיו פגומים שיגלו או יקחו אשה פגומה כיוצא בו. ובפסחים פ"א גבי ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ולא היו בודקין אחריו. ומעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקין אחריהם. ושותין אנו עמהם יין ואוכלין משחיטתן עכ"ל הראת לדעת דדעת הסמ"ג ג"כ שלא לחלק במקום ובזמן. שמ"מ נאמן אף להשיאו אשה. כדמייתי ראיה מההוא דאמ"ל זיל גלי וכו' וכ"כ הרשב"א בשו"ת דיני ממונות סי' ט"ז. ומשמעות דבריו ג"כ דנאמן אף להשיאו אשה דקאמר מר והרי הם כישראל גמורים כמיוחסין שבישראל וכו' עיי"ש: אמנם מצינו להרמב"ם ז"ל היפך מזה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי"ג הלכה יו"ד וז"ל אבל מי שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר בבית דין נאמן. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. בד"א בארץ־ישראל ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל. אבל בחו"ל צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית. ואני אומר שזו מעלה עשו ביוחסין עכ"ל. וכתב ה"ה שדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש רוב המפרשים. דכי אמרינן צריך להביא ראיה בידעינן ביה מעיקרא שהיה גוי. ובהכי מיירי בסוף הלכה ז' דאינו נאמן עד שיביא עדים. והכא מיירי בדלא ידעינן ביה מעיקרא שהיה גוי דנאמן במינו וא"צ להביא עדים. והוסיף רבינו להחמיר דאעג"ב דנאמן משום מגו. בחו"ל אין משיאין לו אשה עד שיביא ראיה ואפשר שיצא לו משום דההוא עובדא בא"י הוה והוו כולם ישראלים. אבל בחו"ל צריך להביא ראיה. ואפילו לחכמים דסברי כל המשפחות בחזקת מיוחסות הן. כיון שאין לזה חזקת משפחה צריך להביא ראיה ע"כ. הרי מצינו לפי סברת הרמב"ם עפ"י פירוש הרב המגיד דבזמן הזה מי שבא לפנינו ואמר שישראל הוא אילו נאמן להשיאו אשה עד שיביא ראיה. כיון שאין כאן רוב כשרים. ונמצא דדבר זה תלוי בפלוגתא דאשילי רברבי דלהתוס' והסמ"ג והרשב"א והרא"ש נאמן לכל מילי אף להשיאו אשה. ולדעת הרמב"ם אינו נאמן להשיאו אשה והנה מרן בש"ע יו"ד סי' רס"ט פסק בדין גר כהרמב"ם ולא כתב שיש חולקין עליו. ולכאורה נראה דגם בדין מי שבא ואמר ישראל אני דאינו נאמן להשיאו אשה. דהרי הרמב"ם למד דין זה דמי שבא ואמר גר אני דנאמן מדין מגו דיכול לומר ישראל אני מעיקרא ונאמן. ונמצא דדין שניהם שוה. דבין שבא ואמר ישראל אני מעיקרא ובין שבא ואמר גוי היה ונתגייר דנאמנין. מ"מ לענין להשיאן אשה אינם נאמנין עד שיביאו ראיה שהרי פסק מרן הש"ע כן בגר ובתריה גררינן: אמנם הב"ח שם כתב דהתוס' והרא"ש אין מחלקין וכו'. וכ"כ סמ"ג וכו'. אבל הרמב"ם מחלק וכו'. ומיהו נוהגים להקל להאמינו אף להשיאו אשה ישראלית. ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחי' שבאים והם בחזקת ישראל שנאמן אף עכשיו שרובם נכרים אף להשיאו ישראלית. שכל המשפחות בחזקת כשרות הם כמו שנתבאר באה"ע סי' ב'. ולא אמר הרמב"ם אלא במי שלא הכרנוהו בנכרי ובא ואמר נתגיירתי בבי"ד דנאמן מדין מגו. התם קאמר הרמב"ם דאפי"ה מעלה עשו ביוחסין ואין משיאין אותו ישראלית מדין מגו עד שיביא ראיה והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ הש"ך בשמו שם יצא לנו מדברי הב"ח אלו דלא אמרינן דין אחד להם. וכל חד כדאיתיה, באופן דהגם שפסק מר"ן הש"ע כהרמב"ם. מ"מ לאו לכל מילתא היא אלא דוקא לענין זה שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר. וכמו שחילק הב"ח גם בדעת הרמב"ם בעצמו כדלעיל: והנה דברי הב"ח ז"ל שיצא לחלק בזה הם בנוים על יסוד תירוץ הב' שתירץ הה"מ. והא לך דברים כהויתן. הנה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ה' כהן מיוחס שאמר בני זה כהן הוא אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו ע"כ. וכתב הה"מ וכבר שאלו המפרשים למה צריך שום עדות להשיאו אשה. דהא ודאי לא חיישינן לנתין ולממזר דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות כנזכר פי"ט ונ"ל שקושיא זו הכריחו לרבינו לומר מ"ש בפי"ג שמי שבא ואמר ישראל אני שנתגיירתי. אין משיאין אותו אשה אא"כ יביא ראיה. ואעפ"י שלא היה ידוע שהיה נכרי מעולם ודין זה הוא בחו"ל או בזה"ז בארץ כמ"ש שם. ואפשר לדבריו דה"ה במי שבא ואמר שהוא ישראל מעיקרא שצריך ראיה לענין היוחסין מפני מעלת היוחסין. דאי לא מי שבא ואמר נתגיירתי יהיה נאמן מדין מגו. ואעפ"י שכל המשפחות בחזקת כשרות. ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה. אבל יש מן המפרשים שכתבו דלהשיאו אשה לאו דוקא. אלא שאינו נאמן ליוחסין. וכל כהן שהוא בודק אינו נושא בתו וכו' אבל אם לא רצה לבדוק ולהחזיק משפחתו בדוקה לאחד מדברים אלו. הרי הוא נושא. שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל ע"כ: הראת לדעת שחילוק הב"ח ז"ל א"ש כתירוץ ב' שתירץ הה"מ דבהכי מי שבא ואמר ישראל אני מעיקרא נאמן אף להשיאו אשה. למי שלא רצה לבדוק ולהחזיק משפחתו בדוקה וכו' ובהא מודה הרמב"ם. אבל לפי תירוץ הא' דאף מי שבא ואמר ישראל אני מעיקרא שצריך ראיה לענין יוחסין לא אתיא כהב"ח. וזה התירוץ הא' א"ש כדעת הרמ"ה שהביא הטור באה"ע סי' ב' דמפרש לישנא דגמרא דקאמר כל המשפחות בחזקת כשרות. היינו מאן דאית ליה חזקת כשרות א"צ לבדוק אחריו אבל מאן דלית ליה חזקת כשרות כגון שאין משפחתו ידועה לנו. צריך ראיה ליוחסין ע"כ, והגם שרבינו