פרחי כהונה רכז

ועיין בפ"ת שם שהביא להקת הפוס' שנתנבאו בסגנון אחד. שהכריעו כסברת הרמב"ם ז"ל. ונעתיק מיהת מ"ש הרב משכנות יעקב סי' ג' הביאו הפ"ת שם כי ממנו נקח השייך לענייננו. והוא שנשאל בבעל ביצה אחת שמסתפקים בו אם הוא ביד"ש ואם ע"י חולי הפאקי"ן אם הוא כשר. וכתב דאף אם נחזיק בפשיטות שבא ע"י חולי הפאקי"ן יש להכשיר. וכדעת הרמב"ם כאשר הכריעו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש שהעיקר כדעת הרמב"ם. ושגם רש"י סובר כן. והרא"ש יחידאה הוא. ואין להחמיר חומרות במידי דלית ליה תקנתא. וגם איכא למיחש לתקלה. ומה שכתב הרא"ש דכדבריו מאי דאיתא בירושלמי. כבר עמדו המפרשים לדקדק ממנו להיפך. וגם בספר בית אפרים על יו"ד סי' ל"ו כתב בשם יש"ש דיבמות שדעת רש"י כהרמב"ם ושכן דעת הירושלמי ג"כ. והביא ג"כ בשם בעל תויו"ט ופשוט דיש לסמוך על כל הני רבוואתא ע"כ: הא קמן דסברי מרנן ורבנן דהעיקר כהרמב"ם. דע"י חולי מיקרי ביד"ש ולא חיישי להאי כללא דאמרינן כשכותב הש"ע לשון אבל. דעתו לסמוך על ההיא סברא וכו' והכא כולם כאחד עונים ואומרים דהרא"ש יחידאה הוא. אעפ"י שכתב על דבריו מרן הש"ע לשון אבל וכו' לית דחש לה: אכן כל זה לא יגהה מזור לגבי דידן. דשאני אינהו בדידהו רבני אשכנז. דלא קבלו עליהם הוראת מרן ז"ל. אשע"כ הם בכחם הכריעו כדעת הרמב"ם ז"ל. אך מה נעני אנן דאתכא דמרן סמכינן. וחובתנו היא לילך בעקבותיו ואחרי דעתו הקדושה להיכן נוטה. והרי הוברר לנו בנדון זה דדעתו נוטה לפסוק כדעת הרא"ש ז"ל ודעמיה שכתב על סברתו מלת אבל וכדאמרינן וכו'. אלא שחזו"ן הרביתי להרב ישא ברכה ז"ל בסה"ב יש"א איש הלכות פו"ר סי' ב' שנשאל באיש אחד שנחלה בכיס הביצים. וחתכו לו הרופאים ביצה אחת הכואבת וע"ז קמו עליו לערער שחייב להוציא אשתו. ואבי האשה שהיה למדן יצא לידון בכחא דאיסורא. ורב אחד שהיה בדמשק יצא כנגדו בכחא דהיתירא. והובאו דברי שניהם לפני הרב ז"ל, והראה פנים בסברות הפוסקים בענין אם ניטלה ביצה אחת. וכתב עוד ואולם כל זה לגבי דידן דבתר מרן ז"ל גררינן ואתכא דידן סמכינן וכוותיה עבדינן. חל עלינו חובה מאי דעתו והסכמתו והביא מ"ש הש"ע כל פיסול שאמרנו וכו'. או שנולד בהן שחין והמסן או שכרתן וכו' להרמב"ם כשר. אבל לרש"י והרא"ש לא מיקרי ביד"ש וכו'. ועלה ונסתפק בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל בהא דקאמרי או שכרתן. אם הוא לומר שכרתן השחין ע"י שהמסה אותן. או לומר שכרתן בידי אדם לאחר שהמסה אותן השחין. ואפי"ה קרי ליה ביד"ש להרמב"ם. ועפי"ז יצא לדון בכחא דהיתירא מכח ספק ספיקא וכו' עיי"ש. ולא עלתה על דעתו דבר אחר לומר מאחר שדעת מרן ז"ל לפסוק כרש"י והרא"ש ז"ל. א"כ אפילו את"ל שכרתן השחין משמע. מ"מ לא הוי ביד"ש להרא"ש. ומדלא נחת להכי שמע מינה דפשיטא ליה דנקטינן כהרמב"ם. וממנו נקח לומר שגם רבני ספרד הסומכים על שולחן המלך מרן ז"ל. סברי מרנן להכריע כסברת הרמב"ם דביד"ש מיקרי אם אירע בהם פיסול ע"י השחין. וכן נראה דעת הגאון ברכ"י אה"ע שם שהביא דעות הפוסקים כהרמב"ם עיי"ש: איברא דמ"מ אליבא דמרן הש"ע ז"ל לפי כללין דאמר לעיל. דבמקום שכתב מילת אבל להרב פלוני וכו'. דעתו לפסוק כאותה סברא. עד עתה לא יצאנו ידי חובתו אנן בדידן דסמכינן אתכא דידיה ז"ל. ואשר אנכי הדל באלפי ישראל אחזה לי בכחא דהיתירא גם אליבא דמרן ז"ל. והוא כי לפי דעת הרא"ש ז"ל לית ליה תקנתא להבחור הזה לישא אשה כל עיקר. כי הלא משוחררת וממזרת לא שכיחי בינינו. וגיורת נמי לא שכיחא ליה. והגם שבערי אלגירי שכיחי גיורות בכל יום מ"מ לזה הבחור שהוא כרות שפכה מיקרי לא שכיחי משום דגיורי דשכיחי האידנא רובם ככולם אין גם אחד שלבו לשמים רק מפני שבילדותם נתגדלו על אבוס אחד בבית ספר אסכויל"א וזולתה ואולת קשורה בלבם מנעוריהם וכו'. ולאחר שגדלו קשה להפריש בין הדביקים ומתגיירים לשם אישות. אשר לא כן בזה הבחור שלא נתגדל בבית ספר אסכויל"א והוא גר בערי "אלג'ירי" רחוק הדבר שיתגיירו לשם אישות בשבילו. ומה גם אם יתוודע להם שהוא כרות שפכה, בוודאי דוודאי לא ניחא להו להיבעל לו. ובאמת אם באנו להחמיר עליו כדעת הרא"ש ז"ל. נמצא דהויא חומרא דאתי לידי קולא שכל ימיו בעבירה רח"ל. ועל כן אמרתי דזה מיקרי לגבי דידיה שעת הדחק ונוכל לומר כדאי הוא הרמב"ם ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק, כדאמרינן בש"ס עירובין דף מרוש"ם נסמן' כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק וכו' ואף עג"ב דלא דמיין אהדדי בכמה צדדין בהשקפה ראשונה אחר שנרד לעומקה של הלכה יתברר ויתלבן הדבר שאינו נופל נדון זה מהנהו עובדי המוזכרים בש"ס. חדא. דלכאורה נראה דמאי דקאמרי בש"ס כדאי וכו' היינו בדרבנן כדמוכח התם שפיר והכא באיסור כרות שפכה הוא איסור לאו דאורייתא. אך אחר העיון נראה דהכא נמי בנדו"ז מיקרי האי כר"ש ע"י חולי איסור דרבנן. לפי מ"ש התק"ל ז"ל במ"ב אה"ע סי' ז"ך כ"ח כ"ט הבי"ד הרב יש"א ברכה בסה"ב יש"א איש בפסק הר"י אבולעפייא ז"ל באה"ע סי' א' שכתב שאין כאן בפצ"ד ע"י חולי ספק תורה. כיון דרוב הפוסקים מתירין. אין כאן ספק דמן התורה אזלינן בתר רוב. ועם שאנו חוששין להחמיר אעג"ב דאיכא רוב. אין זה אלא חשש דרבנן. ובכי הא לא חשיב ספק תורה דלא חשיב ספק אלא בספק שקול וכו' עכ"ל והוא עצמו הרי"א ז"ל כתב לקמן שהרגיש על הגאון חת"ס אה"ע סי' י"ט שכתב דטוב לומר להם דהוא פלוגתא דרבוואתא. ולוקה ע"כ ביאה וביאה עכ"ל דדברים